ערב פועם 2, ברכות!


יותר משמונה שנים "פּוֹעֵם" חי, פועם ובועט, כל חודש גיליון חדש. 
הגענו ל-100 גיליונות. 
התחלנו חמישה חברים, היום אנחנו ארבעה. הסכמנו שהאג'נדה 
שלנו היא שירה טובה. מהי שירה טובה? פה עצרנו, לא נכנסנו 
לשדה הקוצים הזה. האמנו שכשזה טוב – יודעים.
ביום חמישי (13.12.2018) חגגנו בבית הסופר עם הקהילה 
שהתגבשה סביב "פּוֹעֵם". בחרנו תשעה משוררים מבין אלו 
שפורסמו ב"פּוֹעֵם". זה לא היה קל כי באמת "פּוֹעֵם" מלא כל 
טוב, היה קשה לוותר על רבים וטובים.
ניסינו ליצור שיח בין הכותבים, להשמיע מגוון של דרכי כתיבה 
ואופני מבע.קצת דיברנו על עצמנו ונזכרנו ברותי, משוררת נפלאה 
שהייתה ממייסדי "פּוֹעֵם" והלכה מאתנו מוקדם מדי.
המון תודה לרני יגיל וצדוק אלון שהיללו ושבחו. תודה לבית הסופר 
ולעומדים בראשו צביקה ניר ועצמון יניב. תודה מיוחדת למוזיקאי 
יותם אבט. תודה לכל מי שתרם ועזר לנו להרים את הערב. 
תודה גדולה לקהל הנהדר שבא, הקשיב, מחא כפיים 
ופרגן בגדול.
זו פעם שנייה שהפכנו את "פּוֹעֵם" לאירוע חי. יהיו עוד!
תמשיכו לשלוח חומרים, תמשיכו לקרוא, לשתף, להגיב.
להתראות ב"פּוֹעֵם" 102 עם חומרים חדשים.

אורחי פועם (1)

צדוק אלון


רן יגיל


שבתאי מג'ר


אורחי פועם (2)

אביטל הררי ועמית מאוטנר


ניל דגן, מיקי הראל,יונה מוסט,אתיקה יפה, שחף ויאר


יותם אבט

ט

חברי פועם

אוה מורסיאנו


נורית פרי

 

יונה מוסט, עופר בור

עופר בור



עופר בור

נורית פרי: השיר מתאר בעדינות יחסי אב-בן והצורך לדעת להיפרד. עופר נשען על מיתוסים ואירועים גדולים כפיצוי על הקושי לתאר במילים את הקשר ביניהם והקושי בפרדה.

תרגיל

אַבָּא וַאֲנִי 
מְתַרְגְּלִים פְּרֵדָה.
הַאִם זֶה שׁוּב "תַּרְגִּיל, תַּרְגִּיל"
אוֹ הַפַּעַם זֶה זֶה,
הַדָּבָר הָאֲמִתִּי, 
נִגַּע בַּנֶּצַח 
מִשְּׁנֵי צְדָדִים שׁוֹנִים 

אַבָּא אוֹמֵר מִלִּים אוֹהֲבוֹת,
אֲנִי שָׂם  מַטְבֵּעַ בֵּין שְׂפָתָיו 
עָלָיו  חָקַקְתִּי  אַהֲבָה.
אִם לֹא יוֹעִיל  לֹא יַזִּיק 
מַקְסִימוּם,
תִּשָּׁאֵר לוֹ מַטְבֵּעַ לְמַזְכֶּרֶת 
עֵדוּת
שֶׁבַּסּוֹף בַּסּוֹף 
אַחֲרֵי הַכֹּל 
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ,
הוּא אָהַב אוֹתִי 
בְּדַרְכּוֹ הַמּוּזֶרֶת 
בְּדַרְכִּי הָאִלֶּמֶת
לֹא שְׁלֵמִים

אוה מורסיאנו

עופר בור: החיבור בין הרוחני לגשמי, בין הקדוש והיומיומי והאופטימיות שאהבה מאפשרת, משתקפים בצלילות בכתיבה של אווה, שהיא מאוד נשית ומאוד אנושית.  

הוראות הפעלה

אַהֲבָה נִכְתֶּבֶת בִּי
לֹא בַּמִּטָּה וְלֹא בַּמַּגָּע
אֶלָּא בְּעָמְדִּי מוּל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ
שֶׁל הַהַקְשָׁבָה שֶׁלְּךָ.
כְּשֶׁאַתָּה מְסַכֵּם לִי אֶת הַכְּאֵב הַגָּדוֹל
בְּמִשְׁפָּט אֶחָד פָּשׁוּט ,נָקִי
מְדַיֵּק לִי רֶגַע ,שָׁעָה ,יוֹם.
עוֹטֵף אוֹתִי בְּפָרֹכֶת יְרֻקַּת עֵינַיִם
וּמַחְזִיר אוֹתִי שְׁקֵטָה
הַבַּיְתָה.

יונה מוסט

אוה מורסיאנו: כי השיר כולו חושים. ריח, תקתוק המרעום, מגע, וזריקות של צבע דובדבן ודם. יונה מכניסה אותי לפרטי הסיטואציה ויחד עם זאת משאירה לי פערים להשלמה.

הָיִיתִי 

הָיְתָה לִי גִּישָׁה לַבָּטְנִים
לַפֵּרוֹת הַמְּלוּחִים שֶׁל הַשְּׁתִיקָה
הָיְתָה לִי גִּישָׁה לְמַגָּשׁ
תֵּה-עִם-רִמּוֹן בְּבַקָּשָׁה?
הִנֵּה אֲנִי מַגִּישָׁה אֶת הַלֶּחִי לִנְשִׁיקָה
וְאֶת הַצַּוָּאר
וְאֶת הָעוֹר וְאֶת הַפּוּךְ וְאֶת הַתּוֹךְ.
הָיְתָה לִי גִּישָׁה לְבֶטֶן הָאָדוֹן בַּחֲלִיפָה
מְקֻפֶּלֶת יָפֶה.
הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ וַאֲנִי נְמוּכָה
מְרוּחָה לָבָן
הוּא הָיָה צוֹנֵן
וַאֲנִי רֵיקָה,
וְהַמַּרְעוֹם מְתַקְתֵּק 
וְסַכִּין הָעוּגָה נִשְׁלֶפֶת,
הִנֵּה לְךָ הַדֻּבְדְּבָן
הַדָּם שֶׁבַּקַּצֶּפֶת.





נורית פרי

יונה מוסט: המון קורה בשיר הזה של נורית: שיפוץ, חורים, ארץ רחוקה, ילדים, בלרינות ופסנתרים. גם אלוהים לא נעדר. תמונה מדויקת של כאן ועכשיו כשמתחת ובתוך חיבור עמוק בין בת לאם. אֵבֶל ואירוניה משמשים בעירוביה ודיבור על מקומה של האמנות. 

גנטיקה 

יוֹשֶׁבֶת וְקוֹרֵאת שִׁירִים שֶׁל מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁמֵּתָה
הַפּוֹעֵל מִטָּגִ'יקִיסְטָן קוֹדֵחַ בַּקִּיר וּבֵין חוֹר לְחוֹר מוֹנֶה
אֶת יְלָדָיו
אֵיךְ זֶה שֶׁאַתֶּם שְׁנַיִם?
לְכִי תַּסְבִּירִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ רָצְתָה לִהְיוֹת פְּסַנְתְרָנִית
כְּלוֹמַר, רָצְתָה לִהְיוֹת בָּלֶרִינָה אֲבָל אַחֲרֵי חֻלְיוֹת הַגַּב שֶׁזָּזוּ
הָיְתָה מוּכָנָה לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּזִיקָה
אָז יְלָדִים?
וְאֱלֹהִים כַּנִּרְאֶה אוֹהֵב קוֹנְצֶרְטִים
נָתַן לָהּ בֵּן וּבַת
שֶׁלֹּא תִּצְטָּרֵךְ עוֹד
עַכְשָׁיו הִיא שׁוֹמַעַת קוֹנְצֶרְט שֶׁל עֵשֶׂב גָּדֵל
וְרִשְׁרוּשׁ עָלִים בְּבֵית עַלְמִין בּוֹ מֵתִים מְעֻרְבָּבִים מֵחֹסֶר מָקוֹם
הַפּוֹעֵל מִטָּגִ'יקִיסְטָן הוֹדֵף אֶת הַכִּיּוֹר הַנּוֹפֵל
בְּכִוּון הָפוּךְ לִזְרִימַת הַמַּיִם
קוֹרֵא לִי בְּכָל פַּעַם לְהַחְזִיק אוֹ לִמְדוֹד
אֲנִי אֵינִי שׁוֹמַעַת
אֲנִי קוֹרֵאת שִׁירִים





הרחק מן הילדות / גלעד פיאנקו

הֱיֵה מִי שֶׁתִּהְיֶה, אֵי שָׁם גַּם שִׁמְךָ מֻזְכָּר.
וּבָרַבּוֹת הַשָּׁנִים וְהַקְּמָטִים, הַמַּחֲלוֹת, הַמַּכְאוֹבִים,
אֵי שָׁם גַּם שִׁמְךָ יִשָּׁכַח.
מִפְרָשׂ לָבָן לֹא יַצִּיל.
דָּם יַכְתִּים, דָּם נִשְׁפָּךְ יַכְתִּים.
אֵי שָׁם פָּשַׁעְתָּ, אֵי שָׁם שַׁרְתָּ וְחָטָאתָ, אֵי שָׁם נִכְלֵאתָ, אֵי שָׁם שִׁלַּמְתָּ.
הֱיֵה מִי שֶׁתִּהְיֶה, אֵי שָׁם קָרוֹב יוֹתֵר מִמָּה שֶׁחָשַׁבְתָּ.
מִפְרָשׂ לָבָן לֹא יַצִּיל,
גַּם לֹא זִכְרוֹן הָרוּחַ בְּעַרְבוֹת הַנַּחַל.

הוּא / יאיר אשל כהנסקי

וְהוּא יָשֵׁן בְּמִטָּתִי
וְהוּא לוֹבֵשׁ אֶת בְּגָדַי
וְהוּא זוֹחֵל בְּתוֹךְ עוֹרִי
וְנוֹשֵׁם מֵרֵאוֹתַי

וְהוּא סָמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם,
מֵקִיא עַל צַלַּחְתִּי, עַל נְשׁוֹתַי, עַל הַשָּׁדַיִם
וּמֵסִיט אֶת הַיָּדַיִם
מִן הַתְּוַאי
וְהוּא הַמֵּת
שֶׁבַּבָּשָׂר הַחַי.








כי האדם עץ השדה / ליאור לוי


כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָׂדֶה
וְלִפְעָמִים הָאָדָם הוּא רַק שָׂדֶה
וְלִפְעָמִים סְתָם הוֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה
וּמְגַלְגֵּל בְּרֹאשׁוֹ דִּבְרֵי הָאֶתְמוֹל
וּמְגַלֵּם לְעַצְמוֹ הָרֹשֶׁם שֶׁחָרַט
וּמִיָּד מִתְחָרֵט
וְשׁוֹקֵל מָה שֶׁאָמַר
וּמָה שֶׁשָּׁכַח לוֹמַר
כְּאִלּוּ יֵשׁ מִשְׁקָל לַמִּלָּה
אַף שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה
וְאָז שׁוֹמֵט עַצְמוֹ
לְמִרְמָס
מַמָּשׁ כְּמוֹ שָׂדֶה
וּמִיָּד מִתְחָרֵט וְנֶעֱמָד
כְּמוֹ עֵץ הַשָּׂדֶה
וְהָעֵץ עוֹמֵד מִסְתַּכֵּל
מִשְׁתָּאֵה שׁוֹתֵק
אַחֲרֵי הַכָּל
הוּא רַק עֵץ
כְּמוֹ הַשָּׂדֶה
כְּמוֹ  הָאָדָם







הד במדבר / נועם נגרי

מַה שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת בַּמִּדְבָּר זֶה אֶת
הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים כְּמוֹ שֶׁקֶט שֶׁנּוֹזֵל מִגַּרְגִירֵי הַחוֹל
וְכָל אֶחָד מֵהֵם הוּא עוֹלָם. בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה
גַּם הָרֶחֶם שֶׁלִּי עוֹלָם וְהוּא מַשְׁמִיעַ כּוֹכָבִים וְאֶפְשָׁר
לִרְאוֹת בַּפָּנִים שֶׁל הָאֲבָרִים הַפְּנִימִיִים אֶת הַצְּלִילִים שֶׁל הָאוֹר
שֶׁל הָאִמָּא הַעֲתִידִית שֶׁבִּי. אֵיךְ אֲנִי אֶקַּח אוֹתוֹתָהּ
לְדוֹד נֹעַם. הוּא יַשְׁמִיעַ לוֹלָהּ מוּסִיקָה וְיִקַּח
אוֹתוֹתָהּ לַיָּם וְיִכְתֹּב לוֹלָהּ סִפּוּרִים לִפְנֵי הַשֵׁנָה וְיִשְׁטֹף
לוֹלָהּ אֶת גַּרְגִירֵי הַחוֹל שֶׁנִּדְבְּקוּלְכַפּוֹתהָרַגְלַיִמ.      אֲבָל
אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁבָּהֶם הוּא יַשְׁאִיר בָּרֶוַח בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
בִּשְׁבִיל הַצְּעָדִים
בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה שֶׁיָּבֹא.

אֶקְרָא לוֹלָה לוֹלָה; אֵיךְ דּוּדוּ טָסָה (לְמָשָׁל)
יִהְיֶה מַבְּסוּט. לַשִּׁירִים יֵשׁ הֵד בָּעוֹלָם,
הוּא יֹאמַר
הוּא יֹאמַר
הוּא יֹאמַר.



הַבְחָנָה / שולמית אורבך

אַל תִּרְאֶה בִּי טְרֵנְד אוֹ גַּחֲמָה חוֹלֶפֶת
רְאֵה בִּי הַחַיִּים עַצְמָם
רְאֵה בִּי גְּאֻלָּה
רְאֵה בִּי אֲמִירָה שֶׁאֶפְשָׁר
לַחֲקֹק בְּאַנְדַּרְטָה מְפֻסֶּלֶת בְּכִכָּרָהּ שֶׁל עִיר בִּירָה
אַל תִּרְאֶה בִּי שִׁירַיִם אוֹ בְּרֵרָה
רְאֵה בִּי הִתְגַּלּוּת
רְאֵה בִּי חִידָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפַצֵּחַ
רְאֵה בִּי סוֹד שֶׁנִּדְחַק
אֶל הַלֵּב וְלֹא יָדַעְתָּ מֵעוֹדְךָ אֶת הַטַּעַם וְהָרֵיחַ

זמני / מירי גולדווסר

מוּל הָדַרְתָּ פְּנֵי צָעִיר
אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לִמְחֹק
מְמַלְאִים קְמָטִים
מִתְחַפְּרִים פְּנִימָה
נִמְתָּחִים
עַד לְאָבְדָן הַחִיּוּךְ
מְחַפְּשִׂים בְּבֶהָלָה
שֵׁמוֹת
כְּשֶׁהַגּוּף שׁוֹאֵג
אֶת חֻלְיוֹתָיו הַשְׁחוּקוֹת
שְׁרִירָיו הַמְּסָרְבִים
אָנוּ מַפְנִים רֹאשׁ
מְזַמְזְמִים אֶת  פִּזְמוֹן
הַזְּמַנִיּוּת. הַזִּקְנָה  מְזַיֶּנֶת
אוֹתָנוּ לְאַט לְאַט
וְאֲנַחְנוּ מְזַיְּפִים הֲנָאָה.


שִׁיר אֶחָד בְּיוֹם / דויד מנשה

כְּתֹב לִי שִׁיר אֶחָד בְּיוֹם, בְּכָל
יוֹם, כְּמוֹ בָּעִתּוֹן, הָיִית מְבַקֶּשֶׁת,
אִם הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, אַתְּ שֶׁאַף
פַּעַם לֹא בִּקַּשְׁתְּ, לֹא בִּגְלַל
שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִכְתֹּב וְלֹא בִּגְלַל
שֶׁאֵינֶנִּי כּוֹתֵב עַל פִּי הַזְמָנָה,
בִּכְלָל לֹא. זֶה רַק בִּגְלַל אוֹתָם
חַיִּים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחַלְנוּ,
שֶׁבָּהֶם הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, אִם
הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, כְּתֹב לִי שִׁיר
אֶחָד בְּיוֹם וְהָיִיתִי כּוֹאֵב
וּמַסְכִּים.

סונט לפאב מקומי / אלי לינדר


                                                                       לשי דותן
מוֹלֶדֶת הִיא פָּאבּ סָמוּךְ לַשּׁוּק
שֶׁבּוֹ, עַל כּוֹס בִּירָה בֶּלְגִּית
בֵּין שְׁנֵי מְשׁוֹרְרִים מְקוֹמִיִיּם חוֹלֵף לוֹ צִחְקוּק
וְהַפָּאבּ קָטָן, וְהָעֶרֶב אֶלֶגִי

הֵם שָׂחִים בְּשִׁיר שֶׁל מְשׁוֹרֵר מְקוֹמִי שְׁלִישִׁי
אֶחָד מְגוֹלֵל אֶת פֵּרוּשׁוֹ, שֵׁנִי מְהַנְהֵן וּמַרְחִיב –
"יֵשׁ לַשִּׁיר הַזֶּה שִׁיר הֶמְשֵׁךְ יַשִּׁיר
מָה, לֹא יָדַעְתָּ? תַּקְשִׁיב"

וְאָז הוּא נִגַּשׁ לְחֶדֶר צְדָדִי בַּפָּאבּ
מְגַלֵּחַ מִשָּׁם סֵפֶר, אִם לִהְיוֹת לְרֶגַע סְלֶנְגִּי
חוֹזֵר לַבַּר עִם חִיּוּךְ רָחָב
מִתְכּוֹנֵן לְדִקְלוּם אֶנֶרְגִּי

זוֹהִי הַמּוֹלֶדֶת, וְזֶה יָכֹל לִהְיוֹת בְּכָל קַו
הָעִקָּר שֶׁהַבִּירָה תִּהְיֶה בֶּלְגִּית

אפילו אולי/ יעל אייזנברג


הִתְקַלְקְלוּ בִּי מַגָּעִים.
תָּמִיד הִזְהַרְתְּ שֶׁהַגּוּף מוֹשֵׁל בַּשֵּׂכֶל.
זוֹכֶרֶת אוֹתָךְ עֵירֹמָה בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹמֶרֶת שֶׁחַם
מְבַקֶּשֶׁת מַיִם בַּכּוֹס הַגְּדוֹלָה
בְּאַף אַחַת אַחֶרֶת לֹא הִסְכַּמְתְּ לַגָעָת
בַּחֹרֶף בִּקַּשְׁתְּ תֵּה בַּכּוֹסוֹת הֶעָבוֹת
קָמוֹמִיל וְלוּאִיזָה
הוֹלֶכֶת בַּלַּיְלָה מֵהַחֶדֶר שֶׁלָּךְ לַסָּלוֹן
מוֹזֶגֶת אֶת הַמַּיִם הָרוֹתְחִים וּמוֹרַחַת טִפָּה עַל עַצְמִי
לִמְדֹד אֶת הַחֹם.
עָמֹק שׂוֹחוֹת אַתְּ וַאֲנִי.
בְּנָהָר מְאֹד תַּת-יַמִּי.
אֲפִלּוּ דּוֹמֶה שֶׁלֹּא מַפְרִיעוֹת.
אוּלַי מַחֲזִיקוֹת יָדַיִם בִּשְׁתִיקָה.
(כָּאן אֲנַחְנוּ תָּמִיד צוֹעֲקוֹת)
אוּלַי בְּלִי לִבְכּוֹת
אוּלַי מִתּוֹךְ שִׂמְחָה.
מִי אַתְּ?
אִמָּא סְלִיחָה