מִתַּחַת לַשָּׁעוֹן/ מרדכי שרי

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי    
מְעַשֵּׁן בַּחֲלָלִים סְגוּרִים.
אוֹכֵל בָּשָׂר שָׁמֵן לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.
עוֹבֵר אֶת הַכְּבִישׁ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.
דּוֹד יִרְמְיָהוּ מִתְקַשֵּׁר כָּל עֶרֶב
וְשׁוֹתֵק. אִבֵּד אֶת אִמּוֹ בַּיְעָרוֹת.
לִפְעָמִים בָּא.
מִתַּחַת לִשְׁעוֹן הַקִּיר בַּמִּטְבָּח
שְׁנֵינוּ שׁוֹתְקִים בְּיַחַד שָׁעוֹת.
סוֹפוֹ שֶׁל הַמָּוֶת קָרוֹב
הוּא אוֹמֵר לְבַסּוֹף.
מִי שֶׁלֹּא קָבַר עַצְמוֹ חַי
לֹא יִזְכֶּה לָמוּת.

סָפֵק סָבִיר/ מרדכי שרי

אֶת הַקֻּפְסָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלִּי הֵם עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים.
אֵינָם מִסְתַּפְּקִים בְּמִלּוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת.
"הַקְּלִיטָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת", הֵם אוֹמְרִים,
"אוּלַי קְרִיאַת עֶזְרָה, אוּלַי מִלּוֹת פְּרֵדָה, אוּלַי שִׁיר."
יֵשׁ שֶׁרָאוּ אוֹתִי נוֹסֵק, אוּלַי צוֹלֵל. יֵשׁ סְבוּרִים
שֶׁהָיָה זֶה הָעִשּׁוּן, הַפַּחַד, אוֹ שֶׁמָּא מִין לֹא זָהִיר.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה לֹא הָיִיתִי אֲנִי כְּלָל.
מִישֶׁהוּ נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה אוֹתִי, הוֹמְלֶס בְּפָּרִיז,
וְאַחַר זִהָה אוֹתִי בְּפִינְלַנְד, שׁוֹמֵר יְעָרוֹת.
כַּמָּה מְשֻׁגָּעִים לַדָּבָר עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים
הוֹכָחָה שֶׁהָיִיתִי.  

בֹּקֶר/ מרדכי שרי

הוּא קוֹרֵא בְּעַמּוּדֵי הַחֲדָשׁוֹת, עַמּוּד
וְעוֹד אֶחָד. הִיא – בַּמּוּסָף. "הַמֶּמְשָׁלָה", הוּא מְגַחֵךְ.
"הַקּוֹנְצֶרְט", הִיא אוֹמֶרֶת.
"וּמֶזֶג הָאֲוִיר?" – "דֵּי קַר". "נִגְמַר הַסֻּכָּר".
הֶחָתוּל בּוֹדְלֵיר מִתְחַכֵּךְ בְּרַגְלֶיהָ, הַכֶּלֶב יוֹשֵׁב
לְיָדוֹ. מַמְתִּינִים, אַרְבַּעְתָּם.
הוּא נֶאֱנָח. "אֵיךְ?", הִיא שׁוֹאֶלֶת.
"קְצָת פָּחוֹת."
"כְּדַאי שֶׁתִּרְאֶה רוֹפֵא." הָעִתּוֹן מְקֻפָּל,
הוּא מַקְשִׁיב לַיּוֹמָן. הִיא
שׁוֹטֶפֶת אֶת כּוֹסוֹת הַקָּפֶה,
הוּא מַבִּיט אֲרֻכּוֹת בְּיַשְׁבָנָהּ.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן, בֹּקֶר סַגְרִירִי
דַּק כְּתַכְרִיךְ, עוֹטֵף אֶת הָעִיר.