מראש המגדל / ארלט מינצר

לְמַרְגְּלוֹת הַמִּגְדָּל עָמַד אָחִי.
"תְּדַמְּיֵנִי", אָמַר, שֶׁאַתְּ נָעָה
בִּיקוּם רֵיק מֵאָדָם, מִסְתַּחְרֶרֶת".
"רֵיק לְגַמְרֵי?" שָׁאַלְתִּי...
הָאִם מִישֶׁהוּ רָאָה אוֹתוֹ עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת,
מְסֻמָּם מִכַּדּוּרִים,
צַוְּארוֹן חֻלְצָתוֹ סְפוּג זֵעָה צְהַבְהַבָה
וּפָנָיו אֲדֻמִּים, נְפוּחִים מִכְּאֵבִים?
הָרוּחַ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנָּגְעָה בּוֹ,
הַלַּחַש שֶׁל הַמִּגְדָּל,
הַלְמוּת צְעָדָיו הָאֲבוּדִים
בַּיְּקוּם שֶׁהִתְרוֹקֵן.

2 comments:

  1. הכאב בשיר הוא ללא גבול; מחד - זיכרון האח החי וחוסר היכולת לתפוס את אובדנו (תרתי משמע) - איך, מדוע, לאן ומהו אותו יקום " רֵיק מֵאָדָם"? ומאידך - הידיעה הנוראה שאי אפשר יותר לגעת בו, לגעת ברוחו וגם "הָרוּחַ הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנָּגְעָה בּוֹ," הייתה לחש המגדל הדומם "הַלְמוּת צְעָדָיו הָאֲבוּדִים" ביקום-מקום ריק ומרוקן.
    זכרון הדברים שאמר, הדהוד קולו והדרך של המשוררת לגעת בו במילים, יש בהם, אולי, משום נחמה.
    תודה לך, ארלט. ~ רוחה

    השבמחק
    תשובות
    1. רוחה, נחמה גדולה היא שהשיר נגע בך... והוספת לו הבנה משלך... תודה.

      מחק