רגע של התפכחות / חגית מנדרובסקי

מִתּוֹךְ חֲרַכֵּי הַחֲשֵׁכָה נִפְלָטוֹת צוּרוֹת,
אֵינִי מְזַהָה אוֹתָן.
עוֹבְרוֹת דַרְכִּי, שׂוֹרְטוֹת אֶת הָעוֹר
בְּדַרְכָּן לְשׁוּם מָקוֹם.
עַל סַפְסָל בַּגַּן הַצִּבּוּרִי,
זֶה עִם בְּרֵיכַת הַדָּגִים,
נַפְשִׁי מְקַלֶּפֶת פְּלָחִים שֶׁל אוֹר
לְהַמְתִּיק לְתוֹכָם
מְעַט מִן הָעֶצֶב.
יַלְדָּתִי שֶׁאֵינָה יוֹתֵר
מְדַלֶּגֶת מֵחֲבַצֶּלֶת-מַיִם
אַחַת אֶל הַשְּׁנִיָיה.
אֲנִי רוֹתֶמֶת אֵלַי אֶת הָאֲדָווֹת הַקְּטַנּוֹת,
שֶלֹּא נִטְבַּע.

אין תגובות:

פרסום תגובה