הד במדבר / נועם נגרי

מַה שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת בַּמִּדְבָּר זֶה אֶת

הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים כְּמוֹ שֶׁקֶט שֶׁנּוֹזֵל מִגַּרְגִירֵי הַחוֹל

וְכָל אֶחָד מֵהֵם הוּא עוֹלָם. בָּרְגָעִים הָאֵלֶּה

גַּם הָרֶחֶם שֶׁלִּי עוֹלָם וְהוּא מַשְׁמִיעַ כּוֹכָבִים וְאֶפְשָׁר

לִרְאוֹת בַּפָּנִים שֶׁל הָאֲבָרִים הַפְּנִימִיִים אֶת הַצְּלִילִים שֶׁל הָאוֹר

שֶׁל הָאִמָּא הַעֲתִידִית שֶׁבִּי. אֵיךְ אֲנִי אֶקַּח אוֹתוֹתָהּ

לְדוֹד נֹעַם. הוּא יַשְׁמִיעַ לוֹלָהּ מוּסִיקָה וְיִקַּח

אוֹתוֹתָהּ לַיָּם וְיִכְתֹּב לוֹלָהּ סִפּוּרִים לִפְנֵי הַשֵׁנָה וְיִשְׁטֹף

לוֹלָהּ אֶת גַּרְגִירֵי הַחוֹל שֶׁנִּדְבְּקוּלְכַפּוֹתהָרַגְלַיִמ.      אֲבָל

אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁבָּהֶם הוּא יַשְׁאִיר בָּרֶוַח בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

בִּשְׁבִיל הַצְּעָדִים

בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה שֶׁיָּבֹא.

אֶקְרָא לוֹלָה לוֹלָה; אֵיךְ דּוּדוּ טָסָה (לְמָשָׁל)

יִהְיֶה מַבְּסוּט. לַשִּׁירִים יֵשׁ הֵד בָּעוֹלָם,

הוּא יֹאמַר

הוּא יֹאמַר

הוּא יֹאמַר.