נַעֲרֵי 48/ עופר בור

כּמוֹ אָבִי הַמְסֻפָּר

לִפְנֵי שֶׁהִתְאַהֵב בִּרְטִינוֹתַיו

בַּיֵּאוּשׁ הַמְדַבֵּק

בְּמֵחוּשֵׁי הַגַּב, הָרַגְלַיִם, הַלֵּב.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם

עוֹצְמִים עַיִן בִּלְתִּי מְכַוֶּנֶת,

מְדַלְּגִים עַל טֶרָסוֹת,

מְקִימִים מוֹלֶדֶת,

מֵתִים בִּנְחִישׁוּת.

אֲנִי פַּקְפְּקָן מוֹפְתִים,

סַרְבַן מוֹרָשׁוֹת

נוֹסֵעַ בֵּין הַדּוֹרוֹת

לֹא מַחֲלִיט.

לוּ אֶהְיֶה  שׁוּב יַלְדּוֹ הַמַּאֲמִין  

בְּטֶרֶם

וִתַּרְתִּי עַל מִלָּתוֹ הַטּוֹבָה

וְהָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ

אֵצֶל זָרִים וְזָרוֹת.

אַךְ מוּל הָרְכָסִים וְהַגְּבָעוֹת, הַמִּשְׁלָטִים   

עֲדַיִן הוּא אֲנִי