הַקַּיִץ נוֹבֵר בְּתוֹכִי
בְּשִׁנַּיִים דְּקִיקוֹת
נוֹגֵס
וְקוֹרֵעַ
פּוֹעֵר לְעָמְקִי מְעָרוֹת חֲלוּלוֹת.
בַּחֹרֶף הַבָּא מְחַפְּשֵׂי אוֹצָרוֹת
יְחַשְּׁבוּ קַוֵּי אוֹרֶך וָרוֹחַב
אַרְכִיאוֹלוֹגִים יַחְפְּרוּ לְאַתֵּר אוֹתוֹת
שֶׁל חַיִּים
וְרַק הַקַּיִץ
בְּמֵעַיִים מְּכֻוָּצִים
יְנַקֶּה אֶת שִׁנָּיו
וִיְגַהֵק
אהבתי את הדימוי של הקייץ כעכבר שדה שנובר ונוגס בתוך הנפש ופוער בה מערות. זהו דימוי מפתיע שמבטא את ההרגשה שיחד עם הכאב שהמודעות העצמית יוצרת(הנבירה והנגיסה) היא מובילה להארה של המקומות החשוכים בתוכה.זוהי תודעה אינסטינקטואלית כמו של חיית שדה נברנית ושורדנית, ששונה להערכתי במהותה מן התודעה האינטלקטואלית/תועלתנית שאותה מייצגים הארכיאולוגים ומחפשי האוצרות.
השבמחקאמיר.