אַבָּא זוֹרֵק לֶחֶם מֵהַחַלּוֹן
בִּשְׁבִיל הַצִּפֳּרִים
כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לְמַעֲנוֹ
כִּי הֵן הֲכִי קְרוֹבוֹת לַשָּׁמַיִם.
לִפְעָמִים אֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְהִסְתַּכֵּל
עַל הַלֶּחֶם
וְעַל הַצִּפֳּרִים
וְלֹא מְגַלָּה לְאַבָּא
שֶׁחֲתוּלִים כְּפוּיֵי טוֹבָה
רְעֵבִים
שֶׁוִתְּרוּ עַל אֲרוּחַת בְּשָׂרִים
אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ
וְלֹא מִתְפַּלְּלִים.
לֹא מְגַלָּה לְאַבָּא
שֶׁעַכְשָׁו הוּא יִצְטָּרֵךְ לְהִשָּׁאֵר כָּאן
עִם אִמָּא וְאִתָּנוּ.
מאוד אהבתי. הייתי מסיימת בלי שלוש השורות האחרונות. מי שלא מצוי בסיפור האישי, יכול בלעדיהן. כל אחד ידמיין לו את המשל שלו על החתולים האלה. מבחינתי: הם כמו אנשים שיש להם מכל טוב (סיר בשר) ובכל זאת מסתפקים בלחם, כי הרי מה שיש למישהו אחר מוכרח להיות יותר טוב ממה שיש לנו, ומים גנובים ימתקו. ובנוסף: יש לתת את הדעת על הסמליות שבבשר ולחם. עולם הנצרות, קורבנות (צריך לחשוב)...
השבמחק