מֵהַפַּחַד הַזֶּה מִלִּהְיוֹת,
אֲנִי הוֹלֵךְ וְשׁוֹאֵל מִדֵּי לַיְלָה.
הַיַּנְשׁוּפִים הַחֲכָמִים
כְּבָר יוֹדְעִים מִי אֲנִי.
עֵינֵי הַחֲתוּלִים דּוֹלְקוֹת אֲחַרַי.
אֲנִי מוֹצֵא צְלָלִים
בֵּין פַּחֵי-הָאַשְׁפָּה.
מְכַסִּים עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
מֵהַדַּחַף הַזֶּה לִהְיוֹת,
אֲנִי נִתְלֶה עַל עַנְפֵי הָעֵצִים
וּמְדַלֵּג בֵּינֵיהֶם לְלֹא מְנוּחָה.
אוֹר הַיָּרֵחַ מְרַצֵּד וְחוֹשֵׂף קְצָת.
יִלְלוֹת הַתַּנִּים עֲרֵבוֹת לְאוֹזְנַיי.
אֲנִי מוֹצֵא שְׁתִיקָה אַחַת עֲצוּמָה
בֵּין הַלְּסָתוֹת וְהַשִּׁנַּיִם
וְהִיא רוֹצָה לִצְרוֹחַ כְּמוֹתָם.
מֵהַפַּחַד הַזֶּה מִלִּהְיוֹת
אֲנִי עוֹטֶה עַל פָּנַי אֲרֶשֶׁת-חֲשִׁיבוּת
מִמַּדְרֵגָה רִאשׁוֹנָה.
שׁוּם דָּבָר לֹא נִסְתָּר מֵעֵינַי.
צֶלֶם אָדָם חֲשׂוּף
מִתְגַּנֵּב בַּחֲשֵׁיכָה מִתּוֹךְ הַקְּלִיפָּה
וְהוּא אוֹצֵר בְּתוֹכוֹ
רָצוֹן לִהְיוֹת.
כמה יפה מתוארת אוירת המסתורין, הפחד, הרצון והחשש מלהיות. כמו שני אנשים פנימיים שלפעמים מסתתרים זה מזה ולפעמים מעזים להתגלות.
השבמחק