היפוֹפוֹ-תָּם / דב ביתן

הַדֶּלֶת לַחֲדַר הָרוֹפֵא
מַבְדִילָה שְׁנֵי סוּגֵי פַּחַד,
בַּחוּץ פַּחַד מִמַּה שֶׁיִּתְגַּלֶּה,
בִּפְנִים פַּחַד מִמַּה שֶׁיָּבוֹא.
אֵינִי פּוֹחֵד מִסַּרְטָן, שָׁבָץ וְנִתּוּחַ
אֲנִי כֵּן פּוֹחֵד לִהְיוֹת :
הִיפּוֹקְרִיט,
הִיפּוֹכוֹנְדֶר
אוֹ הִיפּוֹפּוֹ-תָּם.

2 תגובות:

  1. דובי מצליח להעביר בצורה מצמררת את ההבדל בין שני הפחדים
    בדרך כלל כולנו חושבים על הפחד הראשון
    הידיעה שהנה חילנו
    דובי כותב שהפחד הגדול שלו הוא איך הוא יתמודד
    כי הידיעה היא בילתי נמנעת
    ההתמודדות היא החשובה

    השבמחק
  2. שיר מרענן. אין בו תלונה, בכי או רחמים עצמיים על התאכזרות הגורל.
    יש בו הסתכלות מפוקחת לתוך נפשו של הכותב כדי לברר מה הן התחושות האמתיות שלו, למיין את פחדיו. יש בשיר בפרוש שיפוט: איך ראוי לבן- אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי הסובב אותו במצב קשה של חולי. דובי - אהבתי!

    השבמחק