עקידה / עזאני גולן

הַמַּאֲכֶלֶת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה

חַדָּה מִדַּי.

עָטַפְתָּ אוֹתִי בְּחֹם שֶׁעוֹד לֹא הֵחֵל,

וּבְצֶמֶר שֶׁכְּבָר אִבֵּד אֶת גְּמִישׁוּתוֹ,

גַּם הוּא הִשְׁתַּבֵּשׁ לוֹ עִם הַזְּמַן.

הַמִּלִּים הָרַכּוֹת שֶׁלְּךָ,

הֵן כְּמוֹ אֲחִיזַת עֵינַיִם

שֶׁל מִי שֶׁעֵינָיו כְּבָר כָּבְדוּ מֵרְאוֹת

שֶׁאִבֵּד אֲחִיזָה.

אַף-עַל-פִּי-כֵן, אֲנִי אִתְּךָ.

יָדַעְתִּי,

אֱלֹהֶיךָ - אֱלֹהַי

גּוֹרָלְךָ - גּוֹרָלִי

כְּאֵבְךָ - כְּאֵבִי

וּכְאֵב שֶאֶכְאַב

הוּא פָּחוֹת מִמַּה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו.

הַמַּאֲכֶלֶת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה

חַדָּה מִדַּי.