* / מרדכי שרי

אֲנִי לֹא סִפַּרְתִּי. אַבָּא לֹא סִפֵּר. אִמָּא לֹא סִפְּרָה. לֹא שָׁאַלְתִּי.

אַבָּא לֹא שָׁאַל. אִמָּא לֹא שָׁאֲלָה. בְּלִי כְּאֵב, בְּלִי לֶקַח,

דְּמוּיוֹת מִשְׂחָק עַל צַג הַטֵּלֵפוֹן הֶחָכָם.

כַּמָּה טִפֵּשׁ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת?

אֲנִי שַׂחְקָן בְּתֵאַטְרוֹן יָחִיד בִּמְבוֹךְ מַרְאוֹת

בַּחֲשֵׁכָה שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא חֲשֵׁכָה.

כַּמָּה עִוֵּר אֶפְשָׁר לִהְיוֹת?

אִם יָדַעְתִּי לָגַעַת שָׁכַחְתִּי.

גּוּפִי לֹא מַבְדִּיל עוֹד בֵּין עֹנֶג לִכְאֵב,

בֵּין הַכֹּל לְשׁוּם דָּבָר,

אֲבָל גַּעֲגוּעַ הוּא מַרְגִּישׁ.

כַּמָּה לְבַד אֶפְשָׁר לִהְיוֹת?

מיום ליום / מרדכי שרי

נוֹלַדְתִּי וָרֹד אֲבָל בְּאַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת הָיִיתִי לָבָן לְגַמְרֵי

לְאִמִּי הָיָה שֵׂעָר גִ'ינְגִ'י מְנֻפָּח אוֹתוֹ חָפְפָה יוֹם יוֹם עִם בִּירָה

אָבִי הָיָה חוֹזֵר מֵהָעֲבוֹדָה עִם תִּיקוֹ הַחוּם הַמְּרֻפָּט מִמֶּנּוּ הָיָה שׁוֹלֵף אֶת הַמַּתָּנָה הַיּוֹמִית

לְדוֹדָה חַסְיָה הָיְתָה חֲזִיָּה שְׁחוֹרָה וְכַפְתּוֹר פָּתוּחַ לַגֶּבֶרת וג הַסַּפְרָנִית הָיְתָה חֲזִיָּה סְגֻלָּה

לַמּוֹרָה אוֹרָה הָיָה לִיפְּסְטִיק אָדֹם אָדֹם אוֹתוֹ הָיְתָה מוֹרַחַת בִּתְחִילַת כָּל שִׁיעוּר

לְסַבְתָא רָחֵל הָיוּ שִׁנַּיִם צְהֻבּוֹת אוֹתָן הָיְתָה שֹׁולֶפֶת אַחֲרֵי הָאֹכֶל וּמַנִּיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְדוֹד שְׁמוּאֵל הָיָה מְבַקֵּשׁ תָּמִיד יַיִן שְׁפְּרִיץ לָבָן וּמְחַסֵּל בַּקְבּוּק אוֹ שְׁנַיִם

כֻּלָּם הִסְכִּימוּ שֶׁאֲנִי יֶלֶד זָהָב

וְעַכְשָׁו אֲנִי נַעֲשֶׂה אָפֹר מִיּוֹם לְיוֹם 

 

לחם שחור אחיד / מרדכי שרי

השעה שמונה בבוקר כל בוקר, אבי, שקית נייר חומה נושא בשתי ידיו כמטען יקר בשביל המוליך מן הגינה הציבורית אל בית האבות של הסתדרות העובדים.     בחדר קטן על מיטת עץ מכוסה עד סנטרה עיניה עצומות פניה אטומות ספק נושמת סבתא רחל

בשש בבוקר כל בוקר במכולת של יצחק יבחר בקפדנות ככר לחם שחור אחיד חמה עדיין אותה יפרוס בדייקנות של אומן שתי פרוסות ימרח חמאת תנובה מלוחה בשכבה עבה יארוז בנייר שעווה יניח בשקית החומה ויצא לדרכו

מתיישב אל פינת המיטה שולף בזהירות את פרוסות הלחם בחמאה סבתא רחל פותחת את פיה עיניה עצומות משרבבת שפתיה כתינוק שולחת לשון לטאה יבשה עליה מניח פיסות רכות אחת אחת בשתי אצבעותיו כלחם קודש בפיה חסר השיניים משהה כל פיסה עד שבולעת שעה ארוכה את החלק הרך נועלת את פיה שוכבת ללא נוע על מיטת העץ כך ימצא אותה למחרת באותה השעה

אבי אורז את השאריות בשקית מנגב את פיה במפית קם והולך

 

         *** 

אבי על מיטת הברזל

לחם שחור אני לוחש באזנו

עם חמאת תנובה   

עם חמאת תנובה   

 

 

 

לעולם לא מאוחר / מרדכי שרי

אֲנִי עוֹצֵר עִם הָאוֹטוֹ לְצַד הַדֶּרֶךְ

יוֹשֵׁב חִוֵּר כְּמוֹ אֲקָמוֹל

עֲיֵפוּת אֲנִי יָכֹל לִכְתֹּב עַל זֶה סֵפֶר

אֲפִילוּ שִׁיר לֹא הִשְׁאַרְתִּי

מְשֻׁלָּשׁ אַזְהָרָה

שִׂיחֵי הַהַרְדּוּף בַּלַּיְלָה שְׁחוֹרִים

הַמְּכוֹנִיוֹת שֶׁעוֹבְרוֹת עַל פָּנַי

נִרְאוֹת כְּמוֹ נְחִיל מִמִּשְׂחָקֵי הַכֵּס

אֲנִי כַּנִּרְאֶה חוֹלֶה גַּעְגּוּעִים

וְטַבְּעוֹת מַחְשָׁבָה כְּמוֹ רוּחַ פְּרָצִים

מְסַחְרֵרוֹת אוֹתִי

הַקֵּץ הוּא תַּכְלִית הַכָּל

אֲנִי מְחַכֶּה לַשׁוֹטֵר שֶׁיִּשְׁאַל אוֹתִי

אִם הַכָּל בְּסֵדֶר

ערב פועם 2, ברכות!

יותר משמונה שנים "פּוֹעֵם" חי, פועם ובועט, כל חודש גיליון חדש. 

הגענו ל-100 גיליונות. 

התחלנו חמישה חברים, היום אנחנו ארבעה. הסכמנו שהאג'נדה 

שלנו היא שירה טובה. מהי שירה טובה? פה עצרנו, לא נכנסנו 

לשדה הקוצים הזה. האמנו שכשזה טוב – יודעים.

ביום חמישי (13.12.2018) חגגנו בבית הסופר עם הקהילה 

שהתגבשה סביב "פּוֹעֵם". בחרנו תשעה משוררים מבין אלו 

שפורסמו ב"פּוֹעֵם". זה לא היה קל כי באמת "פּוֹעֵם" מלא כל 

טוב, היה קשה לוותר על רבים וטובים.

ניסינו ליצור שיח בין הכותבים, להשמיע מגוון של דרכי כתיבה 

ואופני מבע.קצת דיברנו על עצמנו ונזכרנו ברותי, משוררת נפלאה 

שהייתה ממייסדי "פּוֹעֵם" והלכה מאתנו מוקדם מדי.

המון תודה לרני יגיל וצדוק אלון שהיללו ושבחו. תודה לבית הסופר 

ולעומדים בראשו צביקה ניר ועצמון יניב. תודה מיוחדת למוזיקאי 

יותם אבט. תודה לכל מי שתרם ועזר לנו להרים את הערב. 

תודה גדולה לקהל הנהדר שבא, הקשיב, מחא כפיים 

ופרגן בגדול.

זו פעם שנייה שהפכנו את "פּוֹעֵם" לאירוע חי. יהיו עוד!

תמשיכו לשלוח חומרים, תמשיכו לקרוא, לשתף, להגיב.

להתראות ב"פּוֹעֵם" 102 עם חומרים חדשים.

אורחי פועם (1)

צדוק אלון

רן יגיל

שבתאי מג'ר

רגע / מרדכי שרי

בֹּקֶר טוֹב, אַתָּה נוֹשֵׁם?

כּוֹאֵב לְךָ, אַתָּה עֲדַיִן מְדַמֵּם

וַדַּאי שֶׁכּוֹאֵב

דָרְכוּ עַל מִשְׁקָפֶיךָ לִשְׁבֹּר

נִקְּבוּ אֶת חַיֶּיךָ

אַתָּה יָכוֹל לָגַעַת בַּחוֹרִים הַמְּדַמְּמִים אוֹ

לִשְׁמוֹעַ מוּזִיקָה כְּשֶׁאוֹר

נִכְנָס מִבַּעַד לַחַלּוֹן

אַל תְּצַפֶּה לְיוֹתֵר

הַזְּמַן מֵשִׁיב כָּל דָּבָר

אֶל חֵיקוֹ

הַמָּוֶת שֶׁלְךָ מִמֶּנּוֹ

אַתָּה כָּל כָּךְ מְפַחֵד

כְּבָר אֵרַע

יֵשׁ לְךָ רֶגַע

אֵינְךָ חַיָּב דָּבָר לְאִיש

מִתַּחַת לַשָּׁעוֹן/ מרדכי שרי

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי    

מְעַשֵּׁן בַּחֲלָלִים סְגוּרִים.

אוֹכֵל בָּשָׂר שָׁמֵן לִפְנֵי הַשֵּׁנָה.

עוֹבֵר אֶת הַכְּבִישׁ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת.

דּוֹד יִרְמְיָהוּ מִתְקַשֵּׁר כָּל עֶרֶב

וְשׁוֹתֵק. אִבֵּד אֶת אִמּוֹ בַּיְעָרוֹת.

לִפְעָמִים בָּא.

מִתַּחַת לִשְׁעוֹן הַקִּיר בַּמִּטְבָּח

שְׁנֵינוּ שׁוֹתְקִים בְּיַחַד שָׁעוֹת.

סוֹפוֹ שֶׁל הַמָּוֶת קָרוֹב

הוּא אוֹמֵר לְבַסּוֹף.

מִי שֶׁלֹּא קָבַר עַצְמוֹ חַי

לֹא יִזְכֶּה לָמוּת.

סָפֵק סָבִיר/ מרדכי שרי

אֶת הַקֻּפְסָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלִּי הֵם עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים.

אֵינָם מִסְתַּפְּקִים בְּמִלּוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת.

"הַקְּלִיטָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת", הֵם אוֹמְרִים,

"אוּלַי קְרִיאַת עֶזְרָה, אוּלַי מִלּוֹת פְּרֵדָה, אוּלַי שִׁיר."

יֵשׁ שֶׁרָאוּ אוֹתִי נוֹסֵק, אוּלַי צוֹלֵל. יֵשׁ סְבוּרִים

שֶׁהָיָה זֶה הָעִשּׁוּן, הַפַּחַד, אוֹ שֶׁמָּא מִין לֹא זָהִיר.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה לֹא הָיִיתִי אֲנִי כְּלָל.

מִישֶׁהוּ נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה אוֹתִי, הוֹמְלֶס בְּפָּרִיז,

וְאַחַר זִהָה אוֹתִי בְּפִינְלַנְד, שׁוֹמֵר יְעָרוֹת.

כַּמָּה מְשֻׁגָּעִים לַדָּבָר עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים

הוֹכָחָה שֶׁהָיִיתִי.  

בֹּקֶר/ מרדכי שרי

הוּא קוֹרֵא בְּעַמּוּדֵי הַחֲדָשׁוֹת, עַמּוּד

וְעוֹד אֶחָד. הִיא – בַּמּוּסָף. "הַמֶּמְשָׁלָה", הוּא מְגַחֵךְ.

"הַקּוֹנְצֶרְט", הִיא אוֹמֶרֶת.

"וּמֶזֶג הָאֲוִיר?" – "דֵּי קַר". "נִגְמַר הַסֻּכָּר".

הֶחָתוּל בּוֹדְלֵיר מִתְחַכֵּךְ בְּרַגְלֶיהָ, הַכֶּלֶב יוֹשֵׁב

לְיָדוֹ. מַמְתִּינִים, אַרְבַּעְתָּם.

הוּא נֶאֱנָח. "אֵיךְ?", הִיא שׁוֹאֶלֶת.

"קְצָת פָּחוֹת."

"כְּדַאי שֶׁתִּרְאֶה רוֹפֵא." הָעִתּוֹן מְקֻפָּל,

הוּא מַקְשִׁיב לַיּוֹמָן. הִיא

שׁוֹטֶפֶת אֶת כּוֹסוֹת הַקָּפֶה,

הוּא מַבִּיט אֲרֻכּוֹת בְּיַשְׁבָנָהּ.

מִבַּעַד לַחַלּוֹן, בֹּקֶר סַגְרִירִי

דַּק כְּתַכְרִיךְ, עוֹטֵף אֶת הָעִיר.

אהבה / מרדכי שרי

אֲנִי כּוֹתֵב כְּמוֹ שֶׁגֶּבֶר עוֹשֶׂה אַהֲבָה,

בְּעֵינַַַַַַַיִם פְּקוּחוֹת בְּחֹסֶר אַחְרָיוּת.

בּוֹעֵר וּלְשׁוֹנִי נִשְׁלַחַת 

אֶל הָאֹזֶן הַפְּנִימִית שֶׁלָּךְ.

אֲנִי כּוֹתֵב מִשִּׁגָּעוֹן גַּדְלוּת שֶׁל יֶלֶד,

צוֹרֵחַ כִּי הַמָּוֶת לֹא שָׁמַע בְּקוֹלִי.

הַמִּלָּה שֶׁלִּי הוֹרֶסֶת וּבוֹרֵאת. אֲנִי

כּוֹתֵב כִּי נִמְאַס לִי לְהַבִּיט בָּעוֹלָם.

אֲנִי הָעוֹלָם.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי סוּס הָעֵץ שֶׁלִּי אֵינֶנוּ עוֹד.

כִּי הַזִּכְרוֹנוֹת נוֹזְלִים לִי מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

כָּל יוֹם נִשְׁמָט לִי תָּו נוֹסָף מִפָּנַיִךְ.

אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִבְכּוֹת לֹא הָיִיתִי כּוֹתֵב. 

תִּרְאוּ אוֹתִי,

אֲנִי יוֹשֵׁב עֵירֹם בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן,

מַחֲוֶה קִידָה עַל בָּמַת הַמִּטָּה הַזּוּגִית,

רוֹקֵד טַנְגוֹ עַל קֶבֶר הוֹרַי, מְחַסֵּל

בַּקְבּוּק גְּלֶנְפִידִישׁ עִם דּוֹד יִרְמִיָּהוּ

עַל קִבְרִי שֶׁלִּי. תִּרְאוּ 

אֲנִי רֵיק עַד הַתַּחְתִּית. הַפֶּה שֶׁלִּי פָּעוּר.

לֹא דַּי לִי בְּכָל הָאַהֲבָה שֶׁבָּעוֹלָם. 

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי אֲנִי עוֹמֵד לָמוּת הַלַּיְלָה, 

אֲנִי כּוֹתֵב כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר.

* / מרדכי שרי

יָצָאנוּ רַק לְרֶגַע אִישׁ לְדַרְכּוֹ

לִקְנוֹת סִיגַרְיוֹת, לְהוֹצִיא אֶת הַכֶּלֶב. כְּשֶׁחָזַרְנוּ

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר הִתְכַּוְּצָה לְכַדּוּר שֶׁל אֵפֶר

כֻּלָּם יָשְׁבוּ עַל מִזְוָדוֹת בָּרְחוֹב בַּחֲשֵׁיכָה

אָמַרְתְּ שֶׁנִּצְטָרֵךְ לִנְדֹד לְגָלַקְסְיוֹת אֲחֵרוֹת.

לְרֶגַע חָשַׁבְתִּי שֶׁזּוֹ הִתְרַחֲשׁוּת מֶטָפוֹרִית

מַשֶּׁהוּ בַּקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד.

כְּשֶׁהֵבַנְתִּי שֶׁזֶּה בֶּאֱמֶת סוֹף הָעוֹלָם

בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת נִרְגַּעְתִּי.

הוא נוגע בה / מרדכי שרי

"בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בליבו ודיו"

מתוך סדר בדיקת חמץ

יוֹם יוֹם, וְלַיְלָה לַיְלָה

הוּא נוֹגֵעַ בָּהּ עַד כַּמָּה שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת

וּבַיֶּתֶר יִגַּע בְּלִבּוֹ, עֲדַיִן כָּל מִילָה

וּמִילָה שֶׁבּוֹ מְדַבֶּרֶת עַד תּוֹם

אֲבָל גַּם כְּשֶׁכָּל הַדְּלָתוֹת נִפְתָּחוֹת

שׂוֹרֵט בְּצִפָּרְנָיו אֶת הַדֶּלֶת הַהִיא 

וּמִתְגַּעְגֵּעַ אֶל מָה ?  

יוֹם יוֹם, וְלַיְלָה לַיְלָה

הוּא נוֹגֵעַ בָּהּ מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת

מֵעֵבֶר לְרִשְׁתוֹת הַסֶּלוֹלָר

מֵעֵבֶר לָאֲזוֹרֵי הַזְּמָן

עַד הֵיכָן שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת.