השעה שמונה בבוקר כל בוקר, אבי, שקית נייר חומה נושא בשתי ידיו כמטען יקר בשביל המוליך מן הגינה הציבורית אל בית האבות של הסתדרות העובדים. בחדר קטן על מיטת עץ מכוסה עד סנטרה עיניה עצומות פניה אטומות ספק נושמת סבתא רחל
בשש בבוקר כל בוקר במכולת של יצחק
יבחר בקפדנות ככר לחם שחור אחיד חמה עדיין אותה יפרוס בדייקנות של אומן שתי פרוסות
ימרח חמאת תנובה מלוחה בשכבה עבה יארוז בנייר שעווה יניח בשקית החומה ויצא לדרכו
מתיישב אל פינת המיטה שולף
בזהירות את פרוסות הלחם בחמאה סבתא רחל פותחת את פיה עיניה עצומות משרבבת שפתיה
כתינוק שולחת לשון לטאה יבשה עליה מניח פיסות רכות אחת אחת בשתי אצבעותיו כלחם
קודש בפיה חסר השיניים משהה כל פיסה עד שבולעת שעה ארוכה את החלק הרך נועלת את פיה
שוכבת ללא נוע על מיטת העץ כך ימצא אותה למחרת באותה השעה
אבי אורז את השאריות בשקית מנגב
את פיה במפית קם והולך
***
אבי על מיטת הברזל
לחם שחור אני לוחש באזנו
עם חמאת תנובה
עם חמאת תנובה
אהבה היא הלחם והחמאה של חיי אדם. אהבה להורים, לילדים ולבני זוג. מהלידה ועד למוות. תודה, שרי, שירך נגע בי עמוקות. תודה גם לפועם.
השבמחק