הזקנה שאני / יונה מוסט

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת הַזְּקֵנוֹת הַחוֹתְרוֹת

נֶגֶד וַעֲדַת הַמִּדְרוּג

בַּמַּיִם הַמְּחֻמָּמִים לְגִילָן

הָאָזְנַיִם מְבַעְבְּעוֹת, הַבֶּטֶן כְּבֵדָה

תִּהְיִי טִבְעִית אוֹמֶרֶת לָהֶן הַקַּרְקָעִית, תָּמוּתִי.

אֲבָל אֲנַחְנוּ צוֹרְכוֹת לֶחֶם דְּבַשׁ וְקֻפַּת חוֹלִים,

טוֹבְלוֹת בִּקְרֶמִים וְעֵצוֹת, דּוֹאֲגוֹת

לְהַעֲבִיר זוֹ לְזוֹ

יֵשׁ לִי מָסָזִ'יסְט מְצֻיָּן