שיר מקומי / תמי קויפמן

 

יוֹשֶׁבֶת בְּבֵית הַקָּפֶה,

מְפַשְׁפֶּשֶׁת בְּתָאֵי גּוּפִי

שׁוֹלֶפֶת מִתַּחְתִּית הַבֶּטֶן

פְּנִינִים אֲדֻמּוֹת שֶׁצּוֹחֲקוֹת אֵלַי בִּסְוָהִילִית.

כַּפּוֹת יָדַי נִשְׁלָחוֹת וְאֶצְבְּעוֹתַי

בְּלִי מֵשִׂים, מְנַגְּנוֹת שׁוֹפֶּן.

מְנִיעָה אַגָּן אַפְרִיקָאִי רָחָב

מְתוֹפֶפֶת אֶת עַצְמִי אֶל הָרְחוֹב

וּנְחִירַי רְגִישִׁים מַסְפִּיק כְּדֵי לִקְלֹט רֵיחַ רִמּוֹן

שֶׁנִּפְרַשׂ מֵעָלַי כְּזֹהַר צְפוֹנִי.

 

מַשָּׂאִית אַשְׁפָּה חוֹצָה אֶת דַּרְכִּי

וּמְרוֹקֶנֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים.

כָּעֵת, אוּכַל לַחְזֹר לְמִטָּתִי

וְלַחְלֹם שִׁיר אוּנִיבֶרְסָלִי

***

אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִי אֲנִי
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר מִי אַתָּה
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְסַפֵּר עַל כַּרְטִיס הַנָּכֶה, וְלֹא עַל
הַתְּרוּפוֹת שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ וְיָשֵׁן שָׁעוֹת בְּיוֹם,
וְלָמָּה אַתָּה לֹא עוֹבֵד, וּמֵאֵיפֹה הַכֶּסֶף –
זֹאת מַחֲלָה, אַחֶרֶת.
זֹאת לֹא בְּעָיָה. אַתָּה מִסְתַּדֵּר,
עוֹבֵד בְּבָתֵּי קָפֶה עַל מַחְשֵׁב נַיָּד
עִם אָזְנִיּוֹת מְדֻיָּקוֹת שֶׁמַּחְזִירוֹת
צְלִיל בָּס עָמֹק רוֹעֵד,
טִרְטוּר מָנוֹעַ, מְאַוְרֵר, רִפְרוּף כַּנְפֵי חֶרֶק,
הַשָּׁקַת גְּבִיעֵי זְכוּכִית דְּקִיקִים,
טְפִיחָה שֶׁל קֶצֶב עַל שֻׁלְחָן, עַל בֵּית הֶחָזֶה, עַל כָּתֵף, נְגִיעָה.
אַתָּה מְזַקֵּק אֶת הַחֲלָקִים וּמְחַבֵּר מֵחָדָשׁ בְּסִינְתִּיסַיְזֶר זָעִיר.
יֵשׁ לְךָ אוּלַי עֶשְׂרִים גִּיטָרוֹת. לְכָל אַחַת יֵשׁ אֹפִי, וּצְלִיל מְיֻחָד מִשֶּׁלָּהּ.
יֵשׁ לְךָ חֲבֵרִים שֶׁמְּבִינִים בְּאָמָּנוּת, תַּכְשִׁיטִים, בַּחֲפָצִים עִם הִיסְטוֹרְיָה –
יֵשׁ לְךָ יְדִידָה מְעַצֶּבֶת.
אַתֶּם שׁוֹתִים יַחַד קָפֶה, מִדֵּי פַּעַם.
הַאִם הִיא תֵּדַע?