שְׁתִיקַת זְאֵבִים/ עודד שי

אָבִי נִפְטַר לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים,

מֵאָז, אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים.

נִשְׁאַרְתִּי עִם אִמִּי הַחוֹרֶגֶת, בַּת תִּשְׁעִים,

בִּבְרִיאוּת מְצֻיֶּנֶת.

מִמְּרוֹמֵי כֻּרְסָתָהּ הַמַּלְכוּתִית

נוֹשֵׂאת אֵלַי דְּבָרִים.

אֲנִי חוֹזֵר לְאָבִי,

חולֵֹק עִמּוֹ

שְׁתִיקַת זְאֵבִים.

מִבַּעַד חַלּוֹן וִיטְרָאז׳ עֲנָק

יָרֵחַ מָלֵא.

לְמַרְגְּלוֹת כֻּרְסָתָהּ שֶׁל אִמּי הַחוֹרֶגֶת.

מְיַלְּלִים מִבִּפְנִים

טוֹרְפִים מַחְשָׁבוֹת.

הוּא, עִזְבוּ אוֹתִי בְּשֶׁקֶט לִקְרֹא עִתּוֹנִים,

וַאֲנִי, מַחְשְׁבוֹת מָמוֹן,

סִכּוּיֵי יְרֻשָּׁה שֶׁתְּסַדֵּר אוֹתִי בַּחַיִּים.