ליאור שטרנברג

        כַּף חֲלוּלָה

עַכְשָׁו לֶאֱהֹב אוֹתָךְ נֶגֶד עַצְמִי, נֶגֶד הַפַּחַד

הַבּוֹלֵעַ אֶת נְשִׁימָתִי בְּכַף חֲלוּלָה

נֶגֶד הָעוֹלָם הַקּוֹרֵא לְהַחֲרִיב אֶת גּוּפִי

בִּשְׁלַל גּוּפִים אֲחֵרִים, נֶגֶד

הַתּוֹדָעָה הַמְחוֹלֶלֶת אֶת עַצְמָה לָמָוֶת;

כָּל רִיקוּדֵי הָאַיִן הָאֵלֶּה, עֵינַיִם פְּנִימִיּוֹת

הַפּוֹרְשׂוֹת בְּתוֹכִי שָׁמַיִם בְּדוּיִים, מַלְכּוֹדוֹת

רֶשֶׁת קָרוֹת וּכְחֻלוֹת. הֶעְדֵּרֵךְ

הוּא מַתְּנַת הָעֶרֶב שֶׁלִּי. וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי בּוֹחֵר בָּךְ

כָּנֶעְדֶּרֶת הַגְּדוֹלָה

וְלֹא מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה בָּךְ כָּרְחוֹקָה הָרַכָּה

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁבִּקְצֶה הֵעָדְרוּתֵךְ

מַמְתִּין גּוּפֵךְ הַקָּרוֹב, הָאֱנוֹשִׁי,

לַעֲשׂוֹת לִי מָקוֹם שֶׁל מַמָּשׁ

בָּעוֹלָם

                                                  מתוך באור החם, 2008

  

ליאור שטרנברג

                                                  *

שָׁמַעְתִּי אֶת רֹאשִׁי       נִסְדָּק

הַלַּיְלָה    שׁוּם  דָּבָר     מְיֻחָד

רַק קְנַאק קָטָן יָבֵשׁ       בְּצַד

שְׂמֹאל לְמַעֲלָה            אֲבָל

יָדַעְתִּי שֶׁזֶּהוּ              עַכְשָׁו

אַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ          דְּבָרִים

הַנְּשָׁמָה תִּדְלֹף          מִתּוֹכִי

כְּמוֹ מַיִם חֲלוּדִים        מִפַּח

עוֹד מְעַט אַתְחִיל      לַחֲרֹץ

תְּלָמִים               לֹא נִרְאִים

בַּעֲנַן הִרְהוּרַי           הַנָסִּים

(הַחֲפָצִים הַשֵּׁמוֹת   שִׁירִים

פָּנִים יְקָרוֹת -)            כְּמוֹ

מְעַשֵּׁן פְּזוּר דַּעַת    הַשּׂוֹרֵט

מִתּוֹךְ                   שִׁעֲמוּם

בִּסְלִיל הֶעָשָׁן      הַמִּתְאַבֵּךְ

מוּל עֵינָיו          עוֹד מְעַט

מתוך בית, 1999

ליאור שטרנברג

לָךְ

בַּלַּיְלָה

כְּשֶׁאַתְּ מַצְמִידָה כַּף רֶגֶל חַמָּה אֶל רַגְלִי אֲנִי מְאֻשָּׁר.

אֲבָל אֵיזוֹ יָד אֲפֹרָה לוֹחֶצֶת עָלַיִךְ חָזָק

בְּעִקָּר בִּשְׁנָתֵךְ וְאֶת קָמָה בְּקֹשִׁי, מֻכַּת

חֲלוֹמוֹת. אֲנִי יוֹדֵעַ, כַּמָּה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת סַבְלָנִיִּים

אִם רִיר הַחַיִּים נִגָּר מַר כָּל בֹּקֶר עַל הַלָּשׁוֹן,

וְהָעוֹרְבִים שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתְךָ מִן הַדַעַת הֵם רַק מָשָׁל.

אֲהוּבָה,

יֵשׁ בָּךְ מָנוֹת נְדִירוֹת

שֶׁל חִיּוּךְ וְאֵשׁ רַכָּה שֶׁפּוֹתַחַת אֶת פָּנַיִךְ,

לָכֵן טִבְלִי אֶת שְׂעָרֵךְ בְּמֵימָיו הַטּוֹבִים שֶׁל הַיּוֹם,

בְּלִּי לְפַקְפֵּק בַּשִּׁיר הַמְלַחֵךְ אֶת קַרְסֻלַּיִךְ.

הֲיִי סְפִינָה רַחֲבַת לֵב, פְּקוּחַת

מִפְרָשִׂים, אֶל תּוֹךְ בְּקָרִים

שֶׁכֹּחָם בָּהִיר וְאַגָּדִי.

                                מתוך טקסי הערב, 2012