ליאור שטרנברג

                                                  *

שָׁמַעְתִּי אֶת רֹאשִׁי       נִסְדָּק

הַלַּיְלָה    שׁוּם  דָּבָר     מְיֻחָד

רַק קְנַאק קָטָן יָבֵשׁ       בְּצַד

שְׂמֹאל לְמַעֲלָה            אֲבָל

יָדַעְתִּי שֶׁזֶּהוּ              עַכְשָׁו

אַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ          דְּבָרִים

הַנְּשָׁמָה תִּדְלֹף          מִתּוֹכִי

כְּמוֹ מַיִם חֲלוּדִים        מִפַּח

עוֹד מְעַט אַתְחִיל      לַחֲרֹץ

תְּלָמִים               לֹא נִרְאִים

בַּעֲנַן הִרְהוּרַי           הַנָסִּים

(הַחֲפָצִים הַשֵּׁמוֹת   שִׁירִים

פָּנִים יְקָרוֹת -)            כְּמוֹ

מְעַשֵּׁן פְּזוּר דַּעַת    הַשּׂוֹרֵט

מִתּוֹךְ                   שִׁעֲמוּם

בִּסְלִיל הֶעָשָׁן      הַמִּתְאַבֵּךְ

מוּל עֵינָיו          עוֹד מְעַט

מתוך בית, 1999