כְּמוֹ זְאֵב רָעֵב רוֹדֶפֶת אֶת צַעֲדֶיךָ הָאַשְׁמָה הָעַתִּיקָה.
לְאַט יְאַבְּדוּ צִפּּוֹרֵי הַשִּׁיר אֶת צְלִיל
הַבֹּקֶר וְיַחְרְקוּ כְּעוֹרְבִים,
הָרִִצְפָּה תִּטֶּה עַל צִדָּה לִמְנוֹעַ מֵהַמַּיִם
לְהִתְמַקֵּם,
שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הָרִקָּבוֹן.
הָאִשָּה תֵּלֵךְ מִתנוֹדֶדֶת בֵּין הַחֲפָצִים
הַזְּרוּקִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְסַדֵּר,
תֶּאֱסֹף פֵּרוּרֶיהָ לְתוֹךְ שִׂמְלָתָהּ ,
תְּהַדְּקָם בְּסִכָּה וּבְדֶבֶק.
וְאַתָּה,
זֶה לֹא הוֹלֵךְ לָבוֹא
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁקִּוִּיתִי שֶׁתִּנָּשֵׂא עִם
שִׁירִים
דּוֹמֶמֶת בְּתוֹךְ הַכְּתָב.
עַפְעַפַּי נוֹפְלִים בְּלִי סִימָן
וְקוֹלָן שֶׁל שְׁתֵי נָשִׁים בַּקָּפֶה
הוֹלֵךְ וּמַשְׁחִיר
כִּי שָׁמַט אֶת כְּנָפָיו.
זֶה לֹא הוֹלֵךְ לָבוֹא
פִּי מְחַיֵּךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לְבַטֵּא מִלִּים
הַנּוֹף הַזֶּה לֹא מַרְגִּיעַ אוֹתִי
אֲנִי צָרִיךְ מִלָּה טוֹבָה
אוּלַי
אֵין בִּי יָם.
רַק צֵל שֶׁל בְּקָתוֹת נְמוּכוֹת, אֲנִי
בֵּין שׁוּחוֹת חֲרֵבוֹת לְעֳרָפִים שֶׁמֻּטִּים
מְלַטֵּשׁ אֶצְבְּעוֹתַי
מִתְחַנֵּן לְמִלִּים.
וּבְלִבַּת שִׂנְאָה עַצְמִית יוֹקֶדֶת
תָּר אַחַר אִידֵאָה בִּלְתִּי מֻשֶּׂגֶת.
גּוֹעֶה בְּעַלִּיזוּת עַל שְׂפַת נָהָר אַכְזָב
מְשַׁכְשֵׁךְ אֶצְבְּעוֹתַי בּוֹ, עַד זוֹב.
מְצַיֵּת לְמִשְׁמַע עֵינַי
וּמוֹחֵל לְאָבִי אֲשֶׁר עֲדַיִן חַי.
אֲנִי צָרִיךְ מִלָּה טוֹבָה
אוּלַי
אֵין בִּי רֶכֶס רְגָשׁוֹת
מֵרָחוֹק הֵם נוֹסְעִים אֶל הַיַּעַד
בֵּין חוֹפִים שְׁפוּפִים לִצְדָפִים שְׁקוּפִים
עוֹצֵם אֶת עֵינַי
וּבוֹרֵא גַּעְגּוּעִים.
