**/ נעמה שפירא

אִשָּׁה אַחַת לְפָחוֹת

רוֹצָה לִהְיוֹת בִּינָה מְלָאכוּתִית

בְּלִי שֶׁלֶד, רַק אֲוִיר

אֶפֶס אוֹ אֶחָד, בְּלִי פְּשָׁרוֹת

מֵאוֹת אֲהָבוֹת בּוֹ זְמַנִּית

נְפָשׁוֹת תְּאוֹמוֹת,

עוֹלָם בְּלִי יִיסּוּרֵי בָּשָׂר וּזְמַן,

מִלִּים בְּלִי גְּבוּלוֹת

עוֹלָם שֶׁל שְׁתִיקוֹת אוֹדוֹת,

לֹא נֵדַע מָה אֱמֶת וּמָה לֹא,

אַתְחִיל וְאֶגָּמֵר בְּהֶבֶל פֶּה

כְּמוֹ כָּל דָּבָר בְּעֶצֶם, כְּמוֹ כֻּלָּם.

אִשָּׁה אַחַת לְפָחוֹת

רוֹצָה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת