אֵיךְ לִקְרֹא שִׁירָה / חגית קופפר צ'רקה

לְאַט

הֲכִי טוֹב בְּקוֹל.

לְהִשָּׁמַע טִבְעִי

לְהִזָּהֵר לֹא לִפֹּל

לִדְרָמָה

לֹא לְהִשָּׁמַע נִזְהָר

בְּרֶצֶף

לֹא לִבְלֹעַ מִלִּים

רַק סִימָנֵי פִּסּוּק

אִם יֵשׁ

וְלֹא לִנְשֹׁם

שֶׁתְּיַלֵּד מִלָּה אֶת אֲחוֹתָהּ

(הִתְעַלֵּם רֶגַע מִכָּל נוֹזְלֵי הַגּוּף סָבִיב)

כְּמוֹ מִטְפָּחוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת מִפֶּה שֶׁל קוֹסֵם

כָּל נְשִׁימָה מַפְרִיעָה וְלָכֵן

הִצְטַעֵר שֶׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם

נַסֵּה לִהְיוֹת קוֹל הַשִּׁיר

הַשִּׁיר נָחָשׁ, וְאַתָּה הַנֶּשֶׁל שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּא נֶחֱלָץ

אוּלַי עָדִיף לֹא בְּקוֹל

רַק בָּעֵינַיִם

(כָּךְ מִתְגַּבְּרִים עַל מִגְבְּלוֹת הַגּוּף)

אֶפְשָׁר לְהִתְעַכֵּב

בַּמְּקוֹמוֹת הַכּוֹאֲבִים

לְמַשֵּׁשׁ שָׁם בַּעֲדִינוּת

 

אוֹ לְגָרֵד פֶּצַע בְּצִפֹּרֶן

כֵּן לִבְלֹעַ. אַף אֶחָד לֹא עוֹקֵב אַחֲרֶיךָ.

לִסְפֹּג אֶת הַשִּׁיר אֶל תּוֹכְךָ

לִהְיוֹת הַשִּׁיר.

הנוף בעיניו / שבתאי מג'ר

אֲנַחְנוּ נוֹסְעִים בִּשְׁתִיקָה, חֲבֵרִי וַאֲנִי

מַחְשְׁבוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת מוּל מַחְשְׁבוֹתָיו הָרְגוּעוֹת.

אֲנִי מְחַפֵּשׂ מִלִּים לְהָשִׂיחַ, לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ,

לְהַנִּיחַ בֵּינֵינוּ מִשְׁפָּט אוֹ חֲצִי אֲמִירָה, הוּא יוֹשֵׁב בְּכִסְּאוֹ

מַבָּטוֹ אֶל הַכְּבִישׁ, מִלּוֹתַי מִתְפַּזְּרוֹת בֶּחָלָל הַמְּכוֹנִית

נִסְפָּגוֹת בַּשְּׁמָשׁוֹת וּפוֹרְחוֹת אֶל הָאוֹר הַקּוֹפֵחַ בַּחוּץ.

נְסִיעָה קְצָרָה, שְׁנֵינוּ עוֹשִׂים מַסָּעוֹת אֶל עָבָר מְשֻׁתָּף

מִלִּים שֶׁפַּעַם הָיוּ לוֹ, עַתָּה מְטַיְּלוֹת עָמֹק בְּגוּפוֹ, וְהַבֶּכִי

מִצְטָרֵף אֶל הַנּוֹף בְּעֵינָיו.

 

מתוך "סף המותר" הוצאת עיתון 77, 2022

 

בֵּיְגְּל מְחַרְבֶּנֶת עַל הַשִּׁירָה / אופיר מלכי

לְיַד בֵּיתֵנוּ, בִּרְחוֹב בְּיָאלִיק

פַּארְק דֶּשֶׁא.

בְּכָל יוֹם אָנוּ מוֹצִיאִים אֶת בֵּיְגְּל לְטִיּוּל בַּפַּארְק

שֶׁנִּמְצָא בִּשְׂדֵרַת אֶלְזָה לַסְקֶר שִׁילֶר.

וְיוֹצֵא שֶׁהַכַּלְבָּה שֶׁלָּנוּ ,

לְפָחוֹת פַּעֲמַיִם בְּיוֹם,

מְחַרְבֶּנֶת בְּאֹפֶן לִירִי.

 

וּבִזְכוּת הַדֶּשֶׁן שֶׁל כַּלְבֵי הַשְּׁכוּנָה,

הָעֵצִים מְקַבְּלִים גָּוֶן עֲסִיסִי שֶׁל יָרֹק

וְהַדֶּשֶׁא מִזְדַּהֵר.

וְגַם הַמְּשׁוֹרֶרֶת יֵשׁ לָהּ עַל מָה לִכְתֹּב.