אוה מורסיאנו: כי השיר כולו חושים. ריח, תקתוק המרעום, מגע, וזריקות של צבע דובדבן ודם. יונה מכניסה אותי לפרטי הסיטואציה ויחד עם זאת משאירה לי פערים להשלמה.
הָיִיתִי
הָיְתָה לִי גִּישָׁה
לַבָּטְנִים
לַפֵּרוֹת הַמְּלוּחִים
שֶׁל הַשְּׁתִיקָה
הָיְתָה לִי גִּישָׁה
לְמַגָּשׁ
תֵּה-עִם-רִמּוֹן
בְּבַקָּשָׁה?
הִנֵּה אֲנִי
מַגִּישָׁה אֶת הַלֶּחִי לִנְשִׁיקָה
וְאֶת הַצַּוָּאר
וְאֶת הָעוֹר וְאֶת
הַפּוּךְ וְאֶת הַתּוֹךְ.
הָיְתָה לִי גִּישָׁה
לְבֶטֶן הָאָדוֹן בַּחֲלִיפָה
מְקֻפֶּלֶת יָפֶה.
הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ
וַאֲנִי נְמוּכָה
מְרוּחָה לָבָן
הוּא הָיָה צוֹנֵן
וַאֲנִי רֵיקָה,
וְהַמַּרְעוֹם
מְתַקְתֵּק
וְסַכִּין הָעוּגָה
נִשְׁלֶפֶת,
הִנֵּה לְךָ
הַדֻּבְדְּבָן
הַדָּם
שֶׁבַּקַּצֶּפֶת.
