מֵחַלּוֹן חַדְרִי בַּקּוֹמָה הַשִּׁישִׁית רוֹאִים אֶת הַיָּם,
פַּס נְיָר בְּסָגוֹל וְאָפוֹר
נִמְתַּח בֵּין בִּנְיְנֵי הָרְחוֹב.
לְעֵת עֶרֶב הַיָּם הוּא מַרְאָה לָעֲנָנִים,
צְבוּעִים בַּשְּׁקִיעָה
אַךְ הָרֵיחַ אֵינֶנוּ מַגִּיעַ לְכָאן
וְהָרוּחַ עוֹמֶדֶת.
מַה שֶׁקּוֹרֶה לִי בֶּאֱמֶת אֵינֶנוּ שָׁם.
גַּלֵּי עֲנָק וַקֶּצֶף
עוֹטְפִים אוֹתִי, מַסִּיעִים
לַסְּלָעִים וְלְקַרְקָעִית הַמַּיִם. אֲנִי שׁוֹאֶלֶת
אִם אֶפְשָׁר לִטְבּוֹעַ בְּתוֹךְ מַרְאִית עַיִן.