סָפֵק סָבִיר/ מרדכי שרי

אֶת הַקֻּפְסָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלִּי הֵם עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים.

אֵינָם מִסְתַּפְּקִים בְּמִלּוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת.

"הַקְּלִיטָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת", הֵם אוֹמְרִים,

"אוּלַי קְרִיאַת עֶזְרָה, אוּלַי מִלּוֹת פְּרֵדָה, אוּלַי שִׁיר."

יֵשׁ שֶׁרָאוּ אוֹתִי נוֹסֵק, אוּלַי צוֹלֵל. יֵשׁ סְבוּרִים

שֶׁהָיָה זֶה הָעִשּׁוּן, הַפַּחַד, אוֹ שֶׁמָּא מִין לֹא זָהִיר.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה לֹא הָיִיתִי אֲנִי כְּלָל.

מִישֶׁהוּ נִשְׁבַּע שֶׁרָאָה אוֹתִי, הוֹמְלֶס בְּפָּרִיז,

וְאַחַר זִהָה אוֹתִי בְּפִינְלַנְד, שׁוֹמֵר יְעָרוֹת.

כַּמָּה מְשֻׁגָּעִים לַדָּבָר עֲדַיִן מְחַפְּשִׂים

הוֹכָחָה שֶׁהָיִיתִי.