הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ
לֹא מַפְסִיק לְחַדֵּש:
זורֶה אֲבָק לָבָן
אַבְנֵי גֶּשֶׁם,
רַעַם זוּגִיּוּת
מֵהַדִּירָה מִמּוּל,
עָצִיץ שֶׁנִלְחָם עַל חַיָּיו.
לֹא רוצָה הַפְתָעוֹת.
רַק תְּמוּנוֹת צְפוּיוֹת
כְּיַלְדָה
הַמְּדַקְלֶמֶת אוֹתוֹ הַסִּפּוּר
שׁוּב וְשׁוּב
ברכות למירי על היציאה לאור!
השבמחקהשיר מלא תנועה - "לֹא מַפְסִיק לְחַדֵּש:" הוא מפתיע בתיאור אובייקטיבי לכאורה של הסביבה הקרובה - "אַבְנֵי גֶּשֶׁם,/ רַעַם זוּגִיּוּת/ מֵהַדִּירָה מִמּוּל," בכך שהוא נותן משמעות הפוכה לחיבורי המילים והדימויים; הגשם יש בו מטעם ההגשמה, המשכיות וצמיחה, אך אבני גשם?! - לא פלא שהזוגיות רועמת דרך החלון הפתוח.. והנה אכן, השתיל הגשמי הוא "עָצִיץ שֶׁנִלְחָם עַל חַיָּיו." והנה מכאן יוצאת המשוררת מתפקיד הצופה מבחוץ ומגלה את עולמה הפנימי; "לֹא רוצָה הַפְתָעוֹת." היא יודעת שהסיפור הקלסי "היה היה פעם... שנגמר בסוף "..וחיו באושר...עד היום הזה" ישאר כזיכרון-חלום ילדות ואף על פי כן היא מבקשת את החיבור הצפוי של זוגיות חיה וגשמית גם אל מול החלון הפתוח הצופן את סכנת הסערה, השבר והאובדן.