מִמְרָח־אַהֲבָה / ערן מינהר

בְּכלֹ בּקֶֹר הָיְתָה אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ.
הָיְתָה מְאִירָה אוֹתוֹ בְּרֻכָּהּ.
אֶת הַכְּרִיכִים שֶׁהֵכִינָה לוֹ הָיְתָה עוֹטֶפֶת
בְּמִכְתְּבֵי־אַהֲבָה.
בְּכלֹ בּקֶֹר הָיָה אוֹהֵב אוֹתָהּ.
הָיָה מֵקִיץ מִלַּיְלָה שֶׁל הֲפֵכוֹת.
עֵינָיו הַנְּפוּחוֹת הִבִּיטוּ בַּפְּרוּסוֹת הַכְּרוּכוֹת
בְּמִכְתְּבֵי־אַהֲבָה.
בְּכלֹ בּקֶֹר הָיוּ אוֹהֲבִים.
הָיוּ נוֹגְעִים בְּכַפּוֹת־הָרַגְלַיִם.
הָיוּ מְסַפְּרִים זוֹ לָזֶה סִפּוּרֵי־אַהֲבָה
עַל־גַּבֵּי כְּרִיכִים.

2 comments: