מֵעֵבֶר/ עמית מאוטנר

רוֹאָה שָׁם, לוּפִּי פּוּפִּי?

שָׁם יֶשְׁנָהּ פֵיָה

שֶׁעִם שַׁרְבִיט קְסָמִים פּוֹקֶדֶת עַל הַנְּבוּלִים

"הָרִימוּ רֹאשׁ!", נוֹ-קֶשֶׁת

עַל הַיְּבוּלִים בְּרֹאשׁ קָנֶה שֶׁל צוּף

רָקוּחַ מֵאַרְבַּע קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ וּמִשְּׁתֵּי טִפּוֹת מָטָר.

וְהַפֵיָה הַזֹּאת מַכָּה עַל כָּל צָרָה

שֶׁלֹּא תָּבוֹא, שָׁם

אֵין דָּבָר כָּזֶה שֶׁאֵין

דָּבָר כָּזֶה, וְאִם כּוֹאֵב אָז אֵין דָּבָר

כִּי בַּשָּׂדֶה גְּדֵלִים בְּעֶצֶם פְּלַסְטֶרִים שֶׁל נְשִׁיקוֹת,

יָשָׁר קוֹטְפִים וּמְקַלְּפִים וּמַדְבִּיקִים עַל הַפְּצָעִים

וּפֶה שֶׁל אַבָּא-אִמָּא מְכַסֶּה מִיָּד

עַל כַּף צוֹרַחַת אוֹ יָרֵךְ בּוֹכָה...

כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ,

מַפְנֶה אֶת דַּעְתֵּךְ מֵעַל הַמְּשׂוּכוֹת

שֶׁעֲתִידוֹת עוֹד לְהַגִּיעַ

כְּמוֹ שֶׁמַּקְפִּיצִים סוּסִים בַּהִיפּוֹדְרוֹם שֶׁבְּאוּרִים.

לַחְשֹׁב מֵעֵבֶר.

לַעֲשׂוֹת קְשָׁתוֹת עִם אֹפִי

לָחוּשׁ אֶתְגָּר שֶׁל יֹפִי.