* / אורית קלופשטוק

אֲנַחְנוּ קוֹנִים עוֹד מַצֶּקֶת, סִיר, מַחֲבַת,
מַחֲלִיפִים אֶת הַסָּלוֹן, מַתְאִימִים כָּרִיּוֹת,
בִּמְקוֹם לְתַקֵּן אֶת הָאַהֲבָה.
קוֹרְאִים לָאִינְסְטְלָטוֹר, לַטֶּכְנַאי, לַנַּגָּר, לְאִישׁ מִזּוּג, אִישׁ אִטּוּם, קוֹרְאִים הַצִּילוּ!
הַצִּילוּ! מָתַי תָּבוֹא? הַבַּיִת חָרֵב,
וְלֹא מְתַקְּנִים אֶת
הָאַהֲבָה.

2 תגובות:

  1. כמה ישירות, כמה פשטות, ככה עוצמתי.
    כל הפרטים הקטנים היומיומים, הארציים, הופכים יחדיו למטאפורה גדולה ובלתי נתפסת של חוסר האונים מול כוחה של האהבה, לטוב ולרע.
    תודה על השיר הזה.

    השבמחק