עצבות / אבינועם ברתנא

שָׁלוֹם לָךְ.

אַתְּ נוֹקֶשֶׁת עַל דַּלְתִּי,

מְצַלְצֶלֶת בְּפַעֲמוֹנִי – מְעִירָה אוֹתִי.

וַאֲנִי בִּכְלָל רָצִיתִי לִהְיוֹת בְּשֶׁלּוֹ

יֶלֶד יָשֵׁן, אוּלַי

שֶׁמְּפַחֵד מִכָּל צֶלֶם, מִשֵּׁן נֻקְשָׁה.

אַתְּ מְגִיחָה וּמְעִירָה אוֹתִי וְעַכְשָׁו אֲנִי שֶׁלָּךְ.

הִנֵּה אֲנִי פֹּה.