בית שני/ גילת קול

פֵּרוֹת דְּשֵׁנִים כִּסּוּ אֶת אַדְמַת עֵדֶן,

הַמָּקוֹר הַמְּעֻקָּל הֻתְאַם לִזְלִילָתָם.

דָּבָר לֹא רָדַף, לֹא טָרַף, לֹא הָיָה

עוֹד צֹרֶךְ בִּכְנָפַיִם אוֹ בְּפַחַד.

עֲבוּר בְּנֵי הַמַּזָּל אֵבוֹלוּצְיָה הִיא

רַק זְמַן שֶׁמְּרַפֵּא.

 

לְרִאשׁוֹנֵי הַכְּלָבִים שֶׁהֵבִיאוּ אִתָּם 

הַהוֹלַנְדִּים לְאִי מָאוּרִיצְיוּס הַדּוֹדוֹ

הִסְבִּירוּ פָּנִים. הַמָּוֶת הָיָה קָצָר

וְאַלִּים. הַאִם בִּכּוּ גּוֹרָלָם הָאַחֲרוֹנִים?

נִלְחֲמוּ עַל הַחַיִּים? עַל הַבַּיִת? מָחוּ?

הַאִם נוֹפְפוּ בְּכַנְפֵיהֶם הַמְּנֻוָּנוֹת,

מְנַסִּים לָעוּף לְחוֹף מִבְטָחִים?

 

עַכְשָׁו מַדְּעָנִים מִתְכַּוְּנִים לְשַׁכְפֵּל

דּוֹדוֹ מִדִּי־אֵן־אֵי שֶׁהוּפַק בְּקֹשִׁי,

כִּי רְקָמוֹת רַכּוֹת לֹא שׂוֹרְדוֹת.

כָּךְ אוֹמֵר גּוּגֶל, וּמַצִּיעַ לִי לְמַפּוֹת

אֶת הַגֵּנוֹם בִּמְחִיר שֶׁלֹּא יַחֲזֹר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה