אַחַר חֲצוֹת / עפרה קליגר

שֻׁלְחָנִי מֵסֵב עִמִּי בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה
דַּפִּים לְבָנִים מְזִינִים אֶת הַשֶּׁקֶט
וְהַהַכָּרָה מְאַפְשֶׁרֶת לִי עַכְשָׁו
לַעֲמֹד לְיַד הַדַּקּוֹת,
לְהִתְחַכֵּךְ בָּהֶן,
לַעֲצֹר בַּעֲדָן מִלַּעֲבֹר,
לְהַחְלִיק עַל פְּנֵיהֶן בְּמַחְשַׁבְתִּי –
כַּמָּה רַכּוּת יֵשׁ בָּהֶן.

הַבַּיִת כָּעֵת מוּגָף
וְהַנֶּפֶשׁ אָצָה אֶל עַצְמָהּ
לְהָקִים מִגְדָּל מֵאֹסֶף הַדַּקּוֹת
שֶׁעָצְרוּ מִלֶּכֶת.




2 comments:

  1. שיר נפלא שקשוב לנפתולי ההכרה בלילה בחברת "דפים לבנים", בזמן ש"הנפש אצה אל עצמה". תודה למשוררת ול'פועם'.

    השבמחק