אַחַר חֲצוֹת / עפרה קליגר

שֻׁלְחָנִי מֵסֵב עִמִּי בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה

דַּפִּים לְבָנִים מְזִינִים אֶת הַשֶּׁקֶט

וְהַהַכָּרָה מְאַפְשֶׁרֶת לִי עַכְשָׁו

לַעֲמֹד לְיַד הַדַּקּוֹת,

לְהִתְחַכֵּךְ בָּהֶן,

לַעֲצֹר בַּעֲדָן מִלַּעֲבֹר,

לְהַחְלִיק עַל פְּנֵיהֶן בְּמַחְשַׁבְתִּי –

כַּמָּה רַכּוּת יֵשׁ בָּהֶן.

הַבַּיִת כָּעֵת מוּגָף

וְהַנֶּפֶשׁ אָצָה אֶל עַצְמָהּ

לְהָקִים מִגְדָּל מֵאֹסֶף הַדַּקּוֹת

שֶׁעָצְרוּ מִלֶּכֶת.