כשהילדים עוזבים / נורית פרי

בְּתַחֲנַת הַדֶּלֶק אֲנִי עוֹצֶרֶת לִשְׁטִיפָה
כָּל חֶלְקִיקֵי הַחוֹל
שֶׁנִּשְּׂאוּ עַל הָרַגְלַיִם הַקְּטַנּוֹת
נִשְׁאֲבִים עַכְשָׁו
מוֹתִירִים אֶת הַמְּכוֹנִית לְלֹא
סִימָנֵי שִׂמְחָה.
בָּרַדְיוֹ שִׁירֵי מְבֻגָּרִים
וַחֲדָשׁוֹת
וַחֲדָשׁוֹת.
אֵיפֹה הַשּׁוֹאֵב הַגָּדוֹל
שֶׁיִּקַּח גַּם אֶת הַחוֹל
שֶׁהִשְׁאִירוּ לִי בַּלֵּב
וְשׁוּם אַרְמוֹן לֹא נִבְנָה מִמֶּנּוּ?

4 תגובות:

  1. גיליון מצויין. כל שיר בפני עצמו והתמונה העולה משלשתם מבטאים את החוויה המורכבת של סבאות/ סבתאות. תודה שהייתם לי לפה. סבתא חנה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה לך, חנה, על הקריאה ועל התגובה... אכן, פנים רבות לחוויה הזאת והבאנו רק מקצתם... :)

      מחק
  2. הנה הארמון - לתפארת :-)
    תודה נורית!

    השבמחק
  3. תודה, ארנה, על התגובה... העלית בי חיוך... :)

    השבמחק