הנפש/ מאיה ויינברג

הַנֶּפֶשׁ כְּמוֹ כַּלְבָּה

פִּתְאוֹם מְבַקֶּשֶׁת לָצֵאת

זְקוּקָה לִדְבַר מָה

שֶׁאֵין בַּבַּיִת

הַיֵּצֶר פּוֹעֵם בֶּחָזֶה

הוֹפֵךְ אוֹתָהּ עַל גַּבָּהּ

חָזָק מִמֶּנָּה

הִיא מְגָרֶדֶת אֶת הַדֶּלֶת

לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר.

מְבֻיֶּתֶת כְּבָר אֶלֶף שָׁנָה

)אוֹ כָּךְ זֶה נִרְאֶה(

אַךְ זוֹכֶרֶת הֵיטֵב אֵיךְ פַּעַם הָיְתָה זְאֵב

אַחַת לִתְקוּפָה חַיֶּבֶת

לִנְהֹם, לִנְשֹׁךְ

לְהִטָּרֵף

לְהִסְתּוֹבֵב בָּרְחוֹבוֹת, לֶאֱכֹל מֵהַפַּחִים

לִהְיוֹת נִרְדֶּפֶת, רַק שׂוֹרֶדֶת

לֹא יוֹתֵר

עַד שֶׁתֶּחֱלֶה, שֶׁתִּהְיֶה אֻמְלָלָה

וְשׁוּב לְהִתְחַנֵּף לְזָר שֶׁיְּלַטֵּף

שָׁכְחָה כַּמָּה הָיָה לָהּ  טוֹב

הַכַּלְבָּה

הִיא עוֹד תַּחְזֹר עַל אַרְבַּע

הִיא יוֹדַעַת אֶת זֶה