שִׁיר אֶחָד בְּיוֹם / דויד מנשה

כְּתֹב לִי שִׁיר אֶחָד בְּיוֹם, בְּכָל

יוֹם, כְּמוֹ בָּעִתּוֹן, הָיִית מְבַקֶּשֶׁת,

אִם הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, אַתְּ שֶׁאַף

פַּעַם לֹא בִּקַּשְׁתְּ, לֹא בִּגְלַל

שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לִכְתֹּב וְלֹא בִּגְלַל

שֶׁאֵינֶנִּי כּוֹתֵב עַל פִּי הַזְמָנָה,

בִּכְלָל לֹא. זֶה רַק בִּגְלַל אוֹתָם

חַיִּים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחַלְנוּ,

שֶׁבָּהֶם הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, אִם

הָיִית מְבַקֶּשֶׁת, כְּתֹב לִי שִׁיר

אֶחָד בְּיוֹם וְהָיִיתִי כּוֹאֵב

וּמַסְכִּים.