* / עדינה בן חנן

אֲנִי כּוֹתֶבֶת
מֵחוֹפִים שֶׁסְּפִינוֹת חוֹלְפוֹת עַל פְּנֵיהֶם בְּלִי לַעֲגֹן
מֵעֲרָבוֹת שֶׁסּוּסִים דּוֹהֲרִים עַל פְּנֵיהֶן בְּלִי לַעֲצֹר
לִפְעָמִים מִישֶׁהוּ מְנוֹפֵף לִי מִשַּׁיָּרָה חוֹלֶפֶת
בְּמִטְפַּחַת זְהֻבָּה, וַאֲנִי עוֹנָה לוֹ
בְּצָעִיף רָקוּם בַּעֲבוֹדַת יָד מֻקְפֶּדֶת
שֶׁל קְרוֹבִים שֶׁאָבְדוּ לִי
בְּשִׁכְבָה גֵּאוֹלוֹגִית
קְדוּמָה.

מִזֶּה זְמַן רַב
נָטַשְׁתִּי אֶת הַדֶּגֶל שֶׁאָחַזְתִּי בְּחָזְקָהּ
אֵין לִי סִימָנֵי דֶּרֶךְ
גַּם לֹא מַפּוֹת
לַמַּסָּע.

תגובה 1: