תַּמּוּז /איריס שני

יַד הַגּוֹרָל

סוֹרֶגֶת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

בְּמַסְרֵגוֹת קַיִץ.

עַל פִּסַּת אֲדָמָה

כְּעַל בְּהוֹנוֹת

הוֹלֶכֶת לַהֲקַת פָּרוֹת

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מֻטֶּלֶת

אִזְדָּרֶכֶת,

עֲנָפֶיהָ אוֹסְפִים

אֶת מַבָּעָן הַטּוֹרְדָנִי

שֶׁל צוֹצָלוֹת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָן מִצְטָרְדוֹת.

לְאָן מוּעָדוֹת פָּנֵינוּ

בְּמָקוֹם שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִתְרַחֵשׁ בּוֹ?

בָּאֹפֶק הַבִּלְתִּי נִרְאֶה –

עֲצֵי פְּרִי, אֲגַמִּים שֶׁקָּפְאוּ וְאַיָּלִים

נְבוֹנֵי מַבָּט

מַשְׁלִיכִים בָּזֶה אַחַר זֶה

גַּלְגַּלֵּי הַצָּלָה

לְחַיִּים שֶׁמְּחַכִּים לְהִתְמַמֵּשׁ.

מַאֲרָב / סביון

עוֹרֵב אוֹרֵב אוֹהֵב שֶׁלִּי

מוֹלֵךְ מִמַּעַל

בּוֹהֵק חוֹשֵׁךְ

שָׂרַף רוֹשֵׁף מִתְעָרֵב,

בּוֹא כְּמַקַּק בּוֹא גּוֹחֵן מִתַּחַת

תּוֹלָעִים גַּחְלִילִיּוֹת יָאִירוּ

אֶת דְּרָכֵינוּ יַחַד.

הַיּוֹם קָצֵר/ בנימין גל

הַזְּמַן מְנַסֶּה אוֹתִי

מְתַעְתֵּעַ בִּי בְּתַחְבּוּלוֹתָיו.

הַשָּׁעָה נוֹזֶלֶת בְּדַקָּה

הַיּוֹם מִתְכַּוֵּץ לִשְׁנִיָּה

וְהַדֶּלֶק מִתְכַּלֶּה

בִּמְהִירוּת עֲצוּמָה

שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר

שֶׁאֵין לָהּ שְׁהוּת.

הַכַּפְתּוֹרִים נִפְרָמִים

מִן הַחֻלְצָה

בְּלִי שֶׁאַבְחִין

וְהֵם נִדְחָפִים מִתְפַּתְּלִים בְּתוֹךְ חֲרִיצֵי

הַמִּרְצָפוֹת

מוֹתִירִים אוֹתִי עִם חוּטִים בַּיָּד

זַנְבוֹת נְחָשִׁים שֶׁנִּמְלְטוּ.