תַּמּוּז /איריס שני

יַד הַגּוֹרָל

סוֹרֶגֶת קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

בְּמַסְרֵגוֹת קַיִץ.

עַל פִּסַּת אֲדָמָה

כְּעַל בְּהוֹנוֹת

הוֹלֶכֶת לַהֲקַת פָּרוֹת

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ.

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מֻטֶּלֶת

אִזְדָּרֶכֶת,

עֲנָפֶיהָ אוֹסְפִים

אֶת מַבָּעָן הַטּוֹרְדָנִי

שֶׁל צוֹצָלוֹת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָן מִצְטָרְדוֹת.

לְאָן מוּעָדוֹת פָּנֵינוּ

בְּמָקוֹם שֶׁדָּבָר אֵינוֹ מִתְרַחֵשׁ בּוֹ?

בָּאֹפֶק הַבִּלְתִּי נִרְאֶה –

עֲצֵי פְּרִי, אֲגַמִּים שֶׁקָּפְאוּ וְאַיָּלִים

נְבוֹנֵי מַבָּט

מַשְׁלִיכִים בָּזֶה אַחַר זֶה

גַּלְגַּלֵּי הַצָּלָה

לְחַיִּים שֶׁמְּחַכִּים לְהִתְמַמֵּשׁ.