* / תמרה חלוצי

כְּשֶׁנִּפְעָר הַשַּׁחַר הַשָּׁחוֹר

אָבַדְנוּ בַּגּוּף.

 

בַּלֵּב עֲצִימַת עֵינַיִם, אֲנִי רוֹאָה רַק אוֹתָךְ –

שְׁקוּפָה, שְׁעוּנָה עַל גֶּזַע.

נִטְבַּעַתְּ בּוֹ, נַעֲשֵׂית קָשָׁה.

 

אָנוּ נִמְזָגוֹת לְאַחַת, מִתְהַדְּקוֹת

בְּטַבַּעַת שֶׁל אֵשׁ,

מִפְרַשׂ הַשָּׁמַיִם עוֹטֵף אוֹתָנוּ,

גְּבוּלוֹת שֶׁל תַּיִל

שׂוֹרְטִים, הוֹפְכִים אוֹתָנוּ

פִּסּוֹת עוֹר.

 

הַמְּחוֹגִים מַמְשִׁיכִים לָנוּעַ, וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת

בַּאֲחוֹרֵי-עַפְעַפַּי.

 

רַק אַתְּ הִיא הַחוֹף הַמּוּבְטָח

מִפְּנֵי הַשַּׁחַר הַשָּׁחוֹר.

לוּ רַק הָיִית לִי

חֵיק לְהֵאָסֵף אֵלָיו,

כָּנָף לָנוּחַ תַּחְתֶּיהָ.

 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה