בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן/ עודד שי

אֲנִי שׁוֹרֵק לַזְּמַן בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב.

שֶׁיֵּלֵךְ לְצִדִּי בְּקוֹלָכלר

כְּמוֹ רוֹטְוַיְלֶר שֶׁמְּפַחֵד מֵהַלַּיְלָה

שׁוֹרֵק לַזְּמַן, מְאֻכְזָב מִגּוּרִים

שֶׁחוֹמְקִים לַאֲפֵלוֹת חֲדָשׁוֹת,

גּוּרִים שְׁמֵנִים, שֶׁנֶּעֱלָמִים כָּכָה.

אֲנִי רוֹאֶה פָּנִים רְחוֹקוֹת.

פְּנֵי תִּינוֹק אֲדֻמִּים

שֶׁפַּעַם צָהֲלוּ לִקְרַאת.

זוֹכֵר שֶׁנָּגְעוּ בִּי,

בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב יֵשׁ גְּבוּל אָפֵל.