* / נעמה הכט

בֶּגֶד הַיָּם הָיָה מָתוּחַ לָךְ מֵעַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֶחָזֶה

הַמִּתְנַדְנֵד

כְּמוֹ תְּנוּעָתוֹ שֶׁל הֶעָתִיד לָבוֹא,

כְּשֶׁקָּפַצְתְּ אֶל הָאֲגַם קְפִיצָה מִסּוּג

שֶׁמְּסוֹבֵב רָאשִׁים שֶׁל עֲנָנִים

וּמוֹרִיד גַּם מֵהַשֶּׁמֶשׁ מַיִם.

שְׂחִיָּה הִיא בַּיִת לִנְשִׁימָה, אָמַרְתְּ

שִׁבְעִים שָׁנָהָ אַחַר כָּךְ

בַּסָּלוֹן שֶׁתְּרִיסָיו מוּגָפִים,

וְנִגַּבְתְּ אֶת מַעְיַן חַיַּיִךְ מִן הַלֶּחִי הַקְּמוּטָה.

אֲנִי אָמַרְתִּי, כֵּן סָבְתָא,

לִטַּפְתִּי מֵצַח מִתְחַנֵּן לִזְכֹּר.                      

אֲחוֹתֵךְ,

שֶׁנִּלְקְחָה מִמֵּךְ בְּעֵרֶךְ בַּזְּמַן בּוֹ הַחַיִּים עָלוּ עַל גְּדוֹתֵיהֶם,

לֹא הִצְטָרְפָה לַשִּׂיחָה.