* / נעמה שפירא

שׁוּב חוֹזֵר עַל עַצְמוֹ הַסְּתָיו

אֲבָל לֹא בְּדִיּוּק

בַּסְּתָו הַזֶּה אֲנִי מְגַלָּה קִמְטֵי רֹחַב בַּבֶּטֶן

חֻלְשַׁת רְאִיָּה מְסֻיֶּמֶת

קְשָׁיֵי זִכָּרוֹן מִתְקַדְּמִים,

הַגִּנָּה מִתְמַלֵּאת יְצוּרִים זְעִירִים

וְשִׁירַת צִפּוֹרִים לְעֵת עֶרֶב,

לֹא יְאֻמַּן כַּמָּה פְּלָאִים יֵשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וְשׁוּב עִדָּן, עִדָּן הַלַּמְדָן,

עִדָּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֶגֶל פְּגוּמָה

עִדָּן שֶׁרָצָה יוֹתֵר וּוִתֵּר

עִדָּן שֶׁאִבֵּד אֶת כַּלְבָּתוֹ וְאֶת בִּתּוֹ,

דּוֹמֶה שֶׁכֻּלָּם קְדוֹשִׁים מִסָּבִיב,

דִּבַּרְנוּ גַּם עֲלֵיהֶם.

שׁוּב שָׁמַיִם לְבָנִים

שׁוּב אֲנִי מִתְפָּרֶצֶת לְדִבְרֵי אֲחֵרִים

כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לוֹמַר,

אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁקּוֹרִים כָּל יוֹם

וּמִתְאַדִּים לְעֵת עֶרֶב.