קְרוּם 19 / טל נוה

כָּל פַּעַם שֶׁהִסְתּוֹבַבְתְּ נִקַּרְתִּי לָךְ בַּחַלָּה

חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת, עוֹד אַחַת וְעוֹד אַחַת.

בְּשֻׁלְחָן הַשִּׁשִּׁי הָיוּ לָנוּ חַלּוֹת חֲסֵרוֹת בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת,

חַלּוֹת מְנֻקָּרוֹת.

כָּל הַזְּמָן הִסְתַּכַּלְתִּי סָבִיב

לִבְדֹּק שֶׁאַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה.

צָבְטוּ לִי הַמַּבָּטִים שֶׁלָּךְ

כְּמוֹ מְצַוִּים עָלַי לְהַפְסִיק לְנַקֵּר מִסָּבִיב.

מַכּוֹת בְּלִי מַגָּע.

וַאֲנִי רַק רָצִיתִי בָּצֵק רַךְ לֹא שֶׁלִּי,

לַחְפֹּר בְּחַלּוֹת

וּמִטּוֹת נְקִיוֹת לֹא שֶׁלִּי,

כְּשֶׁאֲנִי מְלֻכְלֶכֶת.