פרטִי / נורית זרחי

הִשְׁאַרְתִּי אֶת קוֹפַי הַפְּרָטִיִּים בְּאַרְמוֹן הַקֶּרַח.

זֶה הָיָה הַסִּכּוּי שֶׁלִּי. לֹא רָצִיתִי לְהַפְסִיד

אֶת נִצְנוּץ הָאַהֲבָה. כָּרַכְתִּי סְבִיב גּוּפִי

אֶת הַקִּימוֹנוֹ, שֶׁהַזָּנָב שֶׁלִּי לֹא יֵרָאֶה.

 

רָצִיתִי לִהְיוֹת אִתְּךָ בִּצְמִידוּת

שֶׁהַמָּוֶת נָסוֹג מִפָּנֶיהָ

צַעַד אֶחָד לְאָחוֹר —

 

פִּתְאֹם הִתְפָּרֵק הַגָּג, הַגְּבָהִים

נָפְלוּ פְּנִימָה, שָׁמַעְתִּי אֶת הַתַּפּוּחִים מִתְפַּצְּחִים

לְרַגְלֵי הָעֵץ, אֶת כִּידוֹנֵי הָעֵשֶׂב נוֹקְשִׁים, וְאֶת

הַדְּקָלִים נוֹשְׁבִים לְתוֹךְ נְקֻדַּת הָרִיק

 

רָאִיתָ אֶצְלִי אֶת הַמְיֻתָּר

אוֹ אֶת כִּסּוּיוֹ. מֵעַכְשָׁו

יִהְיֶה עָלַי לְהִסְתַּתֵּר

מִפְּנֵי הָאהבה מִלְּפָנִים וּמֵאָחוֹר


מתוך "הליום", הוצאת קשב לשירה 2011

 

אין תגובות:

פרסום תגובה