סדקים / תמי קויפמן

 

אֲנִי שׁוֹכֶבֶת פְּרַקְדָּן.

הַסֶּגֶר מְאַגֵּף אוֹתִי מִיָּמִין

וּמִשְּׂמֹאל אֲנִי שׁוֹמַעַת

רַקֶּפֶת בּוֹקַעַת

סֶלַע.

 

תִּרְאִי, תִּרְאִי, אֵיךְ אֶפְשָׁר

לִהְיוֹת רַקֶּפֶת וְלִבְקֹעַ

סֶלַע

אֲנִי אוֹמֶרֶת לִי.

 

מֵעָלַי,

עוֹצְרִים הַשָּׁמַיִם אֶת

נְשִׁימָתָם

מִתַּחְתַּי סְלָעִים נִסְדָּקִים.

 

מִמָּתַי אַתְּ שׁוֹמַעַת סְלָעִים

נִסְדָּקִים,

אֲנִי אוֹמֶרֶת לִי,

מִמָּתַי?

 

 

2 comments:

  1. "מִמָּתַי אַתְּ שׁוֹמַעַת סְלָעִים/נִסְדָּקִים,/אֲנִי אוֹמֶרֶת לִי,/מִמָּתַי?". נראה שמצב של סגר מחדד את החושים ומקצין את התחושות. בנוסף, יש שפע זמן להרהורים, וובין השאר, מוביל למחשבות בכיוון פסימי על הסדקים בחיינו. תודה לתמי ולפועם.

    השבמחק