מה אני אומרת / יונה מוסט


תְּנִי לַפֶּצַע לְבַעְבֵּעַ.
זֶה לֹא פֶּצַע, זוֹ שְׂרִיטָה עַל הַיָּרֵךְ 
מִשֻּׁלְחַן הַצָּהֳרַיִם.
אָז תְּנִי לַשְּׂרִיטָה לִשְׂרֹף
זוֹ לֹא שְׂרֵפָה, זֶה אֹדֶם
שֶׁל נְשִׁיקָה מְחֻקָּה,
זוֹ בֵּיצַת קִינְדֶר בְּסוֹף אֲרוּחַת לְבַד
עִם עִתּוֹן.
קוּמִי, הַצְמִיחִי לַבֵּיצָה כַּרְבֹּלֶת.
זוֹ לֹא כַּרְבֹּלֶת, זֶה קְרָב עַל הַמָּסָךְ
מֵהַסַּפָּה, זֶה סֵדֶר נִשּׂוּאִין עִם חָרִיץ
זֶה דֶּבֶק עַל סֶדֶק מֻזְנָח
בַּקַּיִץ הַזֶּה הַקּוֹדֵחַ





2 תגובות:

  1. הי יונה, אהבתי בשיר זה את השדר של התסכול המוכר הזה, להגדיר סיטואציה במדויק, כשהדיוק כאילו חומק מאיתנו כל פעם. והיה נחמד לראותך אתמול במוזיאון! גם אני מנסה להעביר את האהבה למקומות תרבות מעיןאלה כבר מגיל צעיר...

    השבמחק
  2. תודה תודה הדס על הבחנה הדקה

    השבמחק