הִתְקַבְּלָה / רות זקצר

וְאָז בַּמַּזְכִּירוּת אָמְרוּ שֶׁזֶּה לֹא רִוְחִי וּפִנַּת הַחַי נִסְגְּרָה. כְּלוּבִים נִפְתְּחוּ

אַרְנְבוֹנִים קָפְצוּ אֶל סְכַךְ הַבָּנָנוֹת, צַבִּים פָּסְעוּ מֻפְנָמִים אֶל כַּר יֶרֶק

הָעִזִּים שָׁבוּ לַכְּפָר הָעֲרָבִי

הַתֻּכִּים הָרַוָּקִים מֵתוּ מִצַּעַר.

רַק הַטַּוָּסִים הֻשְׁאֲרוּ לִחְיוֹת בֵּינֵינוּ.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן  סָקְרוּ מִגַּגּוֹת הַכְּלוּבִים. דְּמוּתָם נִשְׁקְפָה בְּמֵי סְחִי וְרָקָב שֶׁל הַבַּרְוְזוֹנִים

נוֹגְסִים בִּלְחָמִים תְּפוּחִים, גַּלְעִינֵי תָּמָר

בַּיָּמִים שֶׁרָדְפוּ רָאוּ אֶת הָאָרֶץ מֻבְטַחַת. מָעוֹף עַל גַּגּוֹת אֲדֻמִּים, דְּקָלִים, פַּחֵי אַשְׁפָּה

בְּנֵי אָדָם בִּבְגָדִים כְּחֻלִּים רְעֵבִים בְּדַיְקָנוּת וְיוֹצְאִים שְׂבֵעִים.

הֲדַר נוֹצוֹתֵיהֶם הוּא הַטּוֹב. טוֹב קוֹרֶה בְּחַיֵּי הָעוֹף

בְּרֶגַע בִּשּׂוּם הָאֲוִיר מִפְּרִיחוֹת הֲדַר רַגְלֵיהֶם טוֹפְפוֹת, סִיבוּב, רְעָדָה

וּבְהֶרֶף מַבַּט עֶשְׂרוֹת עֵינַי טוּרְקִיז  שָׂמוֹת  לֵב אֵלַי

חִלַּצְתִּי אֶת גּוּמִיַּת הַקּוּקוּ בְּלוֹף וְשַׂעֲרוֹתַי פִּרְכְּסוּ , דָּאוּ.

שֵׂעָר חוּם, עֵינַיִם חוּמוֹת , מֵאוֹת עֵינַיִם מַבִּיטוֹת בִּי כְּשֶׁהָיִיתִי אָבִיב.