אפלה/ אילן וייס

הָרְחוֹב נִדְחַס אֲפֵלָה

כְּמוֹ גַּז מָתוֹק, מוּזָר.

הָעֵצִים שִׁכּוֹרִים מֵאֲפֵלָה

אַךְ מַמְשִׁיכִים לִלְגֹּם מִמֶּנָּהּ

לְלֹא הֶרֶף.

הָעַכָּבִישׁ הִתְפַּשֵּׁט

עֵירֹם לְגַמְרֵי מִכֹּל בְּגָדָיו

וְעַכְשָׁו הוּא מְחַכֶּה

כִּי תֹּאחַז בּוֹ הַשֵּׁנָה.

עַל הַכִּסֵּא בַּפִּנָּה

קוֹפְאוֹת הַדַּקּוֹת וְהַשְּׁנִיּוֹת

לִכְדֵי אַנְטַרְקְטִיקוֹת עֲצוּמוֹת, אֲפֵלוֹת.

הָאִישׁ חוֹלֵם

כִּי הוּא שׁוֹכֵב עַל הַמְּסִלָּה

וּמַמְתִּין לָרַכֶּבֶת.

בַּבֹּקֶר מְגַלִּים

כִּי מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה

פָּרְצָה פַּעַם נוֹסֶפֶת.